הספר הזה, שיקפיץ אותנו בבת אחת שנים רבות קדימה, יחזיר את כולנו אל המקום, שלטייל בו דורש אומץ לב. על הילד הקטן שהיה למבוגר, על הנופים המתחלפים ועל המסע הדוהר הזה, רישומו ומתנותיו, נרצה לשוחח.

אני עצמי עברתי זאת במהלך הקריאה. חושבת שבתת מודע זהו הדבר אשר גרם לי לדחיית הכתיבה לאחרי חגים, פסחים, חנוכות וחופשים.

בספר פגשתי את מה שהייתי לפני ארבע שנים, בדמות כתיבתי. היו מקומות שהתקוממתי, שהיום הייתי חושבת ובוחרת אחרת. אבל הם היו שם, מונצחים במאות עמודים דוממים.

אלא שתכף ומיד הבנתי שכאן מונח הצופן לפעמונים.

כי דווקא הם גרמו לי לחוש כמה מתנות נותן לנו הזמן. וכמה שאנחנו כן ספרים פתוחים, מתפתחים ומשתנים.

מה היינו ומה נהיה? מה היה חשוב לנו אז ומה היום?

עד כמה נתנּו לזמן לעבור על פנינו וכמה עברנו אנחנו בעצמנו בתוך הזמן ונתנו לו, בהכנעה שצומחת עם השנים, להותיר בנו שלל חותמות, לטוב ולמוטב; לקבל את מה שהוא לוקח בהכנעה ולא להחמיץ את המתנות שהוא מפזר עלינו בלי סוף?

איך נשאנו ונתנו בעסקה הגדולה של החיים, מה הרווחנו וכמה הפסדנו.

שהרי הנופים החולפים על פנינו בדהרת המסע הזה, מותירים בנו חותמות וצלקות.

וגם צלקת היא סוג של אות כבוד שחזרת מהמלחמה בשלום.

***

האמת, שאחרי ארבע שנות נתק, לא פלא ששכחתי את חלי ומורכבות חייה, לא ממש זכרתי מי נגד מי בחלק העבר, איזה סוד נוסף שמרתי בלִבה של אטקה עבור הפעמונים ומה עלה בגורלה של אולינקה ולא סופר ב'מוביילים'? חששי הלך וגבר עם כל שכחה נוספת. באם שכחה היוצרת, אך יזכרו הקוראים?

אך מהר מאוד גיליתי, שמדובר בשכחה זמנית. חיש מהרה נשאבתי חזרה אל הדמויות שהמתינו לי בסבלנות מופלאה שנים הרבה, ומצאתי אותן כפי אשר עזבתי אותן. ממתינות לכם ולי. (ולטובת קוראים ששכחו או שלא קראו 'מוביילים', הוספתי תקצירונים על דמויות מפתח.)

ובמסגרת ההבנה בינינו, שאנו אנשים דינמיים ומשתנים, קבלו בהבנה את השינוי הבא. דיברנו על חמש עשרה שנה קדימה והיום אני מבקשת להזיז את השעון שלוש שנים נוספות.

והנה-הנה הגיע הזמן לצאת מהשתיקה ולהקשיב לדנדון הפעמונים.

מתפללת לרוח שתנשב בפעמונים ובנו. ובעיקר שיהיה הכל נחת רוח אליו.