לחזות בכוכבים
רוב ה´פרחים´ הושקו בגינותיהם, אבל כוכבה הגיעה לבית של שושי. "אצלנו לא כדאי. הבית שלנו קטן, ולכוכבה יש אחים שמפריעים. שתבוא היא אלייך," אמרה לה אמא של כוכבה בשיחת הטלפון הראשונה שנערכה ביניהן. וגם המורה רינה, האחראית על פרויקט החונכות, אמרה לשושי בטקס הפתיחה המרגש, שבו הכירה כל אחת את הפרח הענוג שלה: "לָרוב החונכוּת מתבצעת בבתי החניכות. אך במקרה זה הדגישה האם שהיא מעדיפה שהילדה תגיע אלייך. אהמ… היא גם ביקשה שלא תעלי אף פעם לבית."
ולמול מבטה הנפגע של שושי היא הוסיפה: "עלינו לכבד בקשות גם אם הן אינן מובנות לנו," היא נאנחה, "ולרוב מסתתרת אמת כואבת מאחוריהן."
כוכבה עצמה היתה רחוקה מאוד מהתיאור המלבב של פרח ענוג. ילדה כבת עשר, שערמת תלתלים שחורה פזורה על ראשה בחוסר סדר ובגדיה תלויים מרושלים וקמוטים על גופה הקטן. שושי חייכה אליה בחביבות וחיפשה משהו שאפשר לחבב במבט ראשון. כן, היו לה עיניים שחורות, יפות ופקחיות, וגם חיוך נחמד ומבויש שהתגלה לאחר שעה ארוכה של דיבוב מצידה.
הפעילות המשותפת היתה נחמדה, והילדות עם החונכות השתתפו בה בהנאה. אבל כוכבה היתה חשדנית ומרוחקת וישבה מכווצת על הכיסא, בעוד שילדות אחרות התיידדו בקלות עם החונכות והקשר הראשוני כבר החל לפרוח.
שושי השתדלה מאוד שלא לקנא בחני, שלצידה היתה ילדה מתוקה, מטופחת ומפזרת חיוכים, וגם לא בשבי, שחניכתה החדשה תלתה בה עיניים מעריצות ושיתפה פעולה בפעילות המשותפת.
כוכבה בכל זאת שונה מכולן, זמזם זבוב טורדני בלבה. היא מוזנחת במראָהּ ובלבושה, חסרת ברק ונראה שגם מזל, ועוד כוכבה קוראים לה! היא נזפה בזבוב המרגיז וניסתה להקשיב לציפור שצייצה בתקווה, שאפשר, אפשר לשנות גם ילדה כמו כוכבה.
אבל היא גם הוסיפה, שכדי לקטוף פרחים ולחזות בכוכבים נוצצים היא תצטרך לעמול, והרבה.

שושי הלכה להביא את כוכבה מביתה. בקומה הרביעית ישבה ילדה קטנה במרפסת ומבטה מנוכר. היא נופפה לה לשלום, אך היד הקטנה נותרה חבויה בכיס.
"בואי, כוכבה, אני מחכה לך," קראה שושי לדמות הקטנה שלמעלה.
"את יורדת, חמודה?" הכתפיים נעו לשלילה. שושי הרגישה רע מאוד. מה עושים?
על פי התנאי של האם אסור לה לעלות למעלה, פשוט אסור. היא מוכרחה למצוא דרך לשכנע את הילדה העיקשת לרדת. "יש לי משהו טעים בשבילך," מטפס קולה אל הקומה הרביעית. ראשים נוספים מתקרבים לחלון, מסתודדים ביניהם. נראה כי כוכבה מתלבטת, ובסוף מכריע הממתק את הכף. היא קמה ונעלמת בבית.
רבע שעה ממתינה שושי, עד שיורדת הילדה ומבטה מרוחק. "שלום, כוכבה. מה שלומך? אני שמחה שירדת." היא שולפת חפיסת שוקולד. נס שהצטיידה בה. כוכבה נוטלת אותה מיד ומסתערת על המשבצות בהתלהבות. בבת אחת היא נפתחת. "אני נורא אוהבת שוקולד," היא מכריזה בפה מלא. ברוך יהיה השוקולד, שפתח את הלב בקלות שכזו! שושי מאושרת. טוב שגילתה בשלב מוקדם שהדרך ללבה של הילדה עוברת בינות לשוקולד וממתקים.
"היום תכירי את הבית שלי. את אמא שלי ואת אחיותי. גם נשחק. אבל בפעמים הבאות את צריכה לרדת עם הילקוט ובתוכו הספרים. נכון?"
כוכבה מהנהנת בראשה, ותלתליה מצטרפים בריקוד אל ההנהון. היא מדלגת בעליזות, והנוזל החום מטפטף על סנטרה. "כוכבה, את צריכה לנגב את הפנים. אתן לך ´טישו´."
"לא צריך," משיבה הילדה ובתנועה מהירה היא מנגבת את הסנטר הנוטף בשרוול החולצה. שושי אומרת בקול שקט: "חבל, עכשיו החולצה התלכלכה, ואת לבושה בחולצת תלבושת. מה תלבשי מחר?"
כל אותות דאגה אינם ניכרים על הפרצוף הדביק. "אני אשטוף את זה במים וזה יעבור," היא מסבירה לה, ושושי יודעת שפרויקט החונכות שלה הוא גדול ורחב היקף. היא צריכה להקנות לילדה הקטנה הזו חומר לימודים, משחקים והנאה וגם הרגלי ניקיון בסיסיים. כי שם, בדירה שבקומה הרביעית, איש אינו עושה זאת. שושי מרגישה לפתע כעס כלפי האישה שכוכבה היא בתה. מדוע היא מזניחה את הילדה ואת הבית? מדוע ילדה זו אינה זכאית כמו כל ילד לבגד נקי ובית מסודר? "את, את תעניקי לה את אשר היא חסרה," היא אומרת לעצמה בקול מבטיח. "את תפריחי את אשר מזניחה האם של הילדה המסכנה הזו, שאינה מכירה תנאים אחרים."
ובהחלטה נחושה זו צועדת שושי קוממיות אל הבית.
ובבית ממתינים כולם ל´פרח´ של שושי. מירל´ה הכינה שלט של "ברוכה הבאה", ושרי כבר נפרדה משתי מכתביות במיוחד בעבור ה´פרח´ של שושי. מאחורי החצאית של שושי מתבוננת כוכבה בכולם בעיניים שחורות ונפחדות. "בואי, כוכבה, הכירי את מירל´ה ושרי. הן חיכו לך מאוד ושמחות לפגוש בך." כוכבה אינה מתרשמת מהדברים ואינה מעיפה מבט בילדות. דווקא אמא של שושי נושאת חן וחסד בעיניה כאשר היא מחייכת אליה ומכבדת אותה בעוגה טובה. הפירורים כולם עושים דרכם אל הרצפה, ואת הפסים החומים שצייר הקרם על הפנים מוחה כוכבה כהרגלה בשרוול. אמא של שושי לוקחת את הילדה אל הברז ושוטפת את הפנים. היא אומרת: "אני חושבת שהחולצה התלכלכה. אני אביא לך חולצה נקיה של הילדה שלי, ובינתיים אכבס את החולצה שלך ואייבש אותה, ועד שתשובי הביתה היא תהיה נקיה ויבשה."
שושי נפעמת. אמא שלה החכמה! הנה, כך מקנים הרגלי ניקיון לילדה. היום תלמד הילדה לראשונה שאין למחות לכלוך בחולצה, וחולצה מלוכלכת יש לכבס. החולצה הלבנה של מירל´ה מתאימה מאוד לכוכבה. כל ילדה היא מתוקה בבגד נקי המתאים למידתה. כוכבה נראית מרוצה, ומירל´ה קצת פחות.
"עכשיו ניכנס לחדר שלי, ואחרי שנסיים תוכלי לשחק." אבל כוכבה עדיין עומדת נטועה במרכז הבית ומבטה משתאה. "זה נראה כאן כמו מלון," היא מחווה דעתה בהתפעלות. "הכל נקי ומסודר. איזה כיף פה!" רק אחרי שהיא משוטטת בדירה כולה ומתלהבת מכל פרט ופריט, היא מסכימה לסור לחדרה של שושי. לפני כן היא עוד שואלת ועיניה שוקקות: "את תביאי לי ממתק כשנסיים?" שושי מבטיחה לה שאכן כן, והן נכנסות פנימה. כל פריט מענין את כוכבה, והיא בודקת וממשמשת הכל בשים לב. גם את המגירות היא פותחת ומתלהבת לגלות חפצים מענינים.
הן שיחקו יחד ואכלו ממתקים, וכוכבה התיידדה לבסוף עם הילדות וקיבלה בשמחה את המכתביות ואפילו התעקשה להצטרף לארוחת הערב המשפחתית, אף על פי שהחלונות כבר נצבעו בשחור.
אמא של שושי הציעה להתקשר לבית של כוכבה, כדי שאמא שלה לא תדאג, אף על פי שכוכבה אמרה שזה לא משנה מתי היא חוזרת, ואמא יודעת שהיא כאן. אבל שושי התקשרה בשבילה בכל זאת, וכוכבה סיפרה לשפופרת בקולי קולות: "נורא כיף פה, אמא, ויש כאן המון ממתקים, והאמא שלהם מכינה חביתות לארוחת ערב, כמו שעשית לנו פעם, וגם סלט. לא, אני עוד לא חוזרת. אל תדאגי, שושי תלווה אותי. אני עוד לא רוצה ללכת."
האושר צייר על הפנים חיוכים שמחים ורחבים, ושושי הרגישה שהיא מתחילה לחבב את הילדה המסכנה הזאת. אחר כך לבשה כוכבה את חולצת התלבושת הנקיה והיבשה ונפרדה בצער מכולם.

במפגשים הבאים המתינה כוכבה לשושי בחצר הבניין. ילקוט בית הספר מכותף על שכמה ומבטה מצפה.
הדרך ללבה כבר נסללה ונכבשה.
בדרך היא ליהגה ללא הרף והעדיפה לפטפט ולשתף את שושי בהגיגיה תחת להיות גם מאזינה קשובה.
כוכבה לא היתה עצלנית הכיתה. היא ידעה יפה את החומר שנלמד בכיתה, אך התשובות נחו במחברת ברישול, מעוטרות באוזני חמור לרוב ונחבאות תחת כתמים מכל הצבעים.
אבל החברות בכל זאת קוראות לה עצלנית הכיתה, כך מספרת כוכבה לשושי כשהיא מחמיאה לה על חריצותה וידיעותיה.
"גם אף לא אחת רוצה להיות חברה שלי, והילדה שהמורה מעבירה לשבת לידי יושבת תמיד בקצה ומציירת קו בעיפרון בדיוק בחצי השולחן." שושי מנסה להוביל את הילדה הפגועה לסיבה. "ולמה הילדות לא רוצות לשבת לידך?" "הן אומרות שאני מלוכלכת ושיש לי כינים," מספרת כוכבה והעלבון בקולה. "ויש לך באמת כינים?" שואלת שושי בקול רך. הילדה מהנהנת באישור. "צריך לטפל בזה. אמא בודקת לך את השערות לפעמים?" התלתלים נעים בשלילה.
שושי כועסת על אותה אישה שכוכבה היא בתה ושאינה מבצעת את המוטל עליה כאם. היא אינה מהססת. היא מזמינה את הילדה לחפוף את ראשה בכיור ובמשך שעה ארוכה היא מנקה ביסודיות את הראש. "מהיום בכל ערב את חופפת את הראש ומסתרקת לבדך. אנחנו עושות מבצע."
כוכבה מסכימה מיד. "כן, בטח, את יודעת שעכשיו פחות מגרד לי?" ומבחינת שושי המילים האלה הן התמורה היפה ביותר לעבודתה השחורה. לא, היא לא חשה דחיה או קושי. נתינה היא דבר מופלא שעושה עקוב למישור ומכסה גם על כינים ולכלוך בכוחה הסגולי של האהבה.

פעם אחת לא המתינה כוכבה לשושי. בחצר המתינה ילדה שדמתה לכוכבה להפליא. אבל שושי יכלה לציין לעצמה שכוכבה בכל זאת שונה מאחותה. בזכותה. לכוכבה היתה תסרוקת מסודרת קשורה בסרט יפה שקיבלה בסיום מבצע השמדת הכינים. גם חולצת התלבושת שלה היתה נקיה יותר. יש שכר לעמלה. "כוכבה חולה, והיא לא תבוא אלייך היום. אבל היא ביקשה שתעלי לבקר אותה."
"ואמא מרשה?" "היא ביקשה מאוד, אז אמא הסכימה שתיכנסי. אבל רק לחדר."
הן עלו יחד במדרגות הרבות. מזל היתה צעירה מכוכבה בשנה, והיא הסתכלה בשושי בעיניים מעריצות ואמרה לה פעמיים שחבל שהיא גם לא החונכת שלה.
הדלת המתינה פתוחה לרווחה, וחמישה ראשים כבר הצטופפו בחללה להקביל את פניה.
כוכבה עמדה שם בפתח, גאה ומאושרת. "היא באה אלי," היא הזכירה לילדים הצובאים. "תנו לה להיכנס." הילדים זזו הצידה, ושושי הובלה פנימה בכבוד מלכים. מבט קצר הספיק לה לקלוט את החורבן וההרס שבתוכו גדלה כוכבה עשר שנים תמימות.
המקום הזה – הקירות המלוכלכים והרצפה הדביקה שחפצים היו מושלכים על פניה בערמות תלולות וביניהם פילסה לה עתה דרך – היה ביתה של כוכבה. אם אפשר לקרוא למקום כזה בית.
כוכבה משכה בזרועה ולחשה לה: "בואי מהר לחדר שלי. אמא בכלל לא רצתה שתעלי. ככה זה, הבית שלנו אחר משלכם, כאן לא מנקים, כי הילדים כל הזמן מלכלכים ולאף אחד אין כוח לסדר."
בחדר של כוכבה היו המיטות פתוחות והמצעים סתורים. שמיכות הפוך לא היו מצופות, וריח לא נעים ישב בחדר.
"כאן אני מכינה שיעורים," הראתה לה כוכבה שולחן מתנדנד שעמד בפינת החדר, מכוסה כליל בניירות ובחפצים. שושי הרגישה חמלה המציפה את לבה על הילדה הקטנה, היושבת בפינה הסתורה הזו ומכינה שיעורים בחריצות.
"עכשיו ניפרד, ואני אאחל לך רפואה שלמה ואשוב הביתה," אומרת שושי כשהיא נזכרת לפתע באם שנמצאת מאחורי התמונה העגומה והיא אינה אורחת רצויה בעבורה. כוכבה מלווה אותה אל הדלת ואיתה האחים והאחיות כולם. וכך, מוקפת במשמר של כבוד כמלכת בריטניה, עוזבת שושי את הבית ההרוס.

לאט לאט חל השינוי. הניצנים הנצו ועלי הכותרת החלו להיפתח. הרגלי ניקיון בסיסיים ניטעו בילדה הקטנה, שלא שמעה עד כה את שמעם ולא הריחה את ריחם. לצחצח שיניים בבוקר ובערב, להחליף תלבושת, להניח את זו המלוכלכת בכביסה ולדאוג לאחרת נקיה. ואם אמא לא כיבסה במכונה, אז כוכבה יכולה לשים חולצה בגיגית ולשפוך קצת אבקה, ואם החולצה אינה מלוכלכת בכתמים, כי כוכבה למדה להישמר מפניהם, אז למחר תהיה לה חולצה נקיה וריחנית. שושי גם מלמדת אותה שבנות גדולות בבית, ובמיוחד בת בכורה, יכולות לדאוג בעצמן שהבית יהיה מסודר ולפחות לדאוג לניקיון החדר.
גם הרגלי התנהגות נכונים קונה כוכבה עם כל מפגש: אין מחטטים במגירות של זרים, וגם אין מבקשים ממתקים. אם מקבלים ממתק, מודים בנימוס ואין מבקשים עוד. היא כבר יודעת היטב שכשמגיעה השעה ללכת הביתה נפרדים מכולם לשלום, אף על פי שהיא רוצה מאוד להישאר. הכל נעשה בדרכי נועם ובצורה רכה, שמצעידה את כוכבה צעד אחר צעד, כפעוט העושה צעדיו הראשונים בעולם.
שושי לומדת עם כוכבה, ומחברותיה של הילדה מתמלאות במחמאות אדומות של מורות המצדיעות לסדר, לניקיון ולדיוק הכובשים את הדפים.
גם לארוחת צהריים מוזמנת כוכבה לעיתים. בפעם הראשונה שהונחה לפניה צלחת מהבילה היא הצביעה על קציצת הבשר ושאלה: "מה זה?" שרי צחקה. "את סתם שואלת. לא יכול להיות שאת לא יודעת." כוכבה נגסה מהקציצה בתיאבון. "זה טעים מאוד. מה זה?" "אתם לא אוכלים לפעמים קציצות לארוחת צהריים?" שאלו הילדות ביחד, וחתיכות הקציצות שלהן, נעוצות במזלג, נותרו באוויר.
"לא, אף פעם לא. אנחנו אוכלים לחמניות עם נקניקיות וממרחים, ולפעמים אמא שלי מטגנת ´צ´יפסים´ ושופכים עליהם קטשופ."
שושי ואמא שלה מחליפות מבט מהיר ביניהן. יש ילדות קטנות שחיות בעולם שונה, ובעולם הזה לא ממתינה ארוחה מזינה על השולחן, כי אף אחד לא מבשל, ולאף אחד גם לא אכפת. ובעולם כזה חיה כוכבה.

שושי הרגישה שהיא צריכה וחייבת לחגוג עם הילדה. לפצות אותה על החסכים ובייחוד לחגוג איתה את השינוי הגדול שחל בה. שוב היא לא היתה הילדה המוזנחת, המלוכלכת, הלהוטה אחר ממתקים וממשמשת כל חפץ זר. כוכבה צעדה כברת דרך, שבסופה היתה מסודרת ומנומסת יותר, ושוב לא ישבו החברות שלה בקצה השולחן וחצו אותו בקו חד ופוגע.
יום ההולדת שעליו דיווחה כוכבה כבר בחשוון היה הזדמנות נאותה.
כן, ביום הזה תחגוג כוכבה את יום הולדתה, ושושי תחגוג בלבה. הרבה סיפוק ושמחה ישמשו בלבה וייתנו לה כוח להמשיך ולהעניק בעתיד.
כשידלקו בחנוכיה שלושה נרות תיערך המסיבה החגיגית. עשר שנים קודם לכן נולדה כוכבה. אמא שלה ובני משפחתה וחברות של כוכבה שנוספו לה לאחרונה יטלו חלק במסיבה. וגם אמא של כוכבה. היא בכל זאת תזמין את האישה ההיא לחגוג עם בתה את השנה שנוספה לה. שנה שחלו בה תמורות רבות בחייה של בתה, ולא בזכות האם. הזכות היא כולה שלה, בטוחה שושי ומתחילה לרקום תוכניות מופלאות ליום הגדול.

ליל שלישי של חנוכה. שלושה נרות מרצדים בחנוכיה וריח לביבות מתוק ממלא את הבית.
על השולחן פרושה מפה חגיגית, ומירל´ה ושרי מקפלות מפיות בדייקנות. עוד מעט תבואנה החברות של כוכבה ותראינה שיש מישהו שכוכבה יקרה וחשובה לו מאוד, והוא טורח להכין לה מסיבה יפה. תבואנה גם אמא של כוכבה ומזל ואסנת אחיותיה, וכמובן כלת השמחה כוכבה בעצמה – שכל המסיבה היא הפתעה גמורה בעבורה, שהרי שושי הזהירה את מזל שלא תגלה לכוכבה מאומה!
נקישות מתדפקות על הדלת, וילדות קטנות נכנסות פנימה, החברות של כוכבה. הן מתביישות ועדינות, ואף לאחת מהן לא מתאים לכנות את כוכבה עצלנית וטיפשה ומלוכלכת. היום מקווה שושי שכבר אין להן סיבה לומר זאת. כוכבה של חנוכה הזה שונה מכוכבה של חנוכה בשנה שעברה.
אחר כך שוב סבה הדלת על צירה, ובפתח אמא של כוכבה ומאחוריה כוכבה ומזל ואסנת, כולן לבושות חגיגית וצבועות בסומק של התרגשות.
כוכבה מסתכלת על השולחן החגיגי ועל הבלונים הנושאים את שמה ואינה יודעת את נפשה. החברות מוחאות לה כפיים בכניסתה ושרות שירים לכבודה. ואמא שלה, זו האישה ששושי מכירה עתה פנים מול פנים לראשונה, מתקרבת אליה ובידיה המחוספסות תופסת בכתפיה ומצמידה ללחיה נשיקה.
"את המלאך של כוכבה? את המלאך שלנו?" היא שואלת, וכל התודה שבעולם מתרכזת בעיניה ובקמטיה ובדמעות הגולשות מעיניה על ידיה של שושי, האחוזות בחוזקה באלו שלה.
"ואת אמא שלה?" היא פונה לאמא של שושי, שעומדת בפינת החדר וגם על לחייה כבר מציירות הדמעות שבילים רטובים.
היא ניגשת אליה, ובפינת החדר, בעוד שירת הילדות מחרישה את מילותיה, היא אומרת בקול רטוב מדמעות: "כשנולדה כוכבה, האירו שלושה נרות בחנוכיה והמון נרות בלבי. רציתי לתת הכל לילדה הבכורה שלי. כמו כל אמא, רציתי לתת לה את כל מה שאני לא קיבלתי מעולם. אבל ככה זה, מה שאדם לא קיבל קשה לו לתת. הוא אינו יודע. גם אני גדלתי בבית דומה לבית שבו גדלים הילדים שלי, ואף על פי שחלמתי לבנות להם בית אחר, לא הצלחתי להגשים את חלום נעורי. כי לא ידעתי כיצד נראה בית אחר, ואיש לא לימד אותי כיצד בונים אותו." היא מסתכלת בכוכבה שלה, הגאווה משמשת בקולה והנחת זורחת בעיניה כשהיא אומרת: "אבל הילדה הזו היא כוכב. לא סתם קראנו לה כוכבה. בזכותכם היא לימדה את אחיותיה ואת כל בני הבית דברים חדשים. היא גם לימדה את אמא שלה דברים שהיא לא ידעה. אכפת לה כשמלוכלך, והיא נלחמת בלכלוך ובבלגן ובהזנחה שאני לא למדתי כיצד נלחמים בהם. אני מקווה שהנכדים שלי לפחות יגורו בבית אחר ויצאו מהמעגל ההרוס הזה."
דמעות מתקשרות גם בעיניה של שושי. ופתאום לאור הנרות היא גם מביטה אחרת באמא של כוכבה, והבנה חדשה מציפה את המחוזות הכועסים בלבה.
שושי מסתכלת בכוכבה ובכוכבים הנוצצים בעיניה מעל לחיוך הרחב בעולם. יש לה הזכות להשקות פרח קטן בעולמו של הבורא, פרח שלא זכה שיד אמהית תשקה אותו. אלפי כוכבים זוהרים בעיניה ונפגשים באלו שבעיניה של כוכבה בברק רטוב מדמעות של שמחה, של התרגשות ושל הבנה חדשה. –

האישה ששידרה ביטחון עצמי רב על הבמה חייכה חיוך מבויש. שוב התגלו ההבדלים וסקרנו את נעמי.