בבית קטן ומהביל, לא הרחק מגדות הכנרת, מתחיל סיפורי.

במהלך החופשה הארוכה, נשלחנו אחותי ואנכי לאומנה קצרה בת שבועיים אצל סבא וסבתא טבריה. את הבוקר השרבי הטברייני היינו מעבירות במימיה הקרירים של הכנרת, כשסבתא המתוקה שומרת עלינו מהחוף שלא נעז לטבוע, חלילה. כשעלינו מן הרחצה היינו עושות דרכנו אל השוק הטברייני המעולף מחום, וסבתא הייתה דגה מן הדוכן דגי מושט קטנים, אותם הייתה מטגנת בכמה שיותר שמן, ומוסיפה גם צ'יפס, למען בריאותנו.

או אז, אחרי אותה סעודה דשנה שניחוחה הסבתאי מלווייני עד היום בגעגוע, היו הכול פורשים למנוחת צהרים. הואיל ובטבריה נוהגת חמה לצאת מנרתיקה בכל יום , היה החום הנוראי משטח אותנו לרצפה, העצם הקריר היחיד שהיה בסביבה המדברית, והואיל והוזהרנו לשמור על שקט הס, היה עלינו למצוא תעסוקה שקטה ומהוגנת.

וכך, מגובה הרצפה הקרירה בבית אשר בטבריה, נרקמו עלילותיי הראשונות.

על הרצפה הכתומה פעלה בגבורה אותה יפהל'ה, גבורת סיפורי הראשון. ילדה אגדית זו הייתה מפליאה לממש את כל אותם חלומות מזהירים שלצערי לא יכולתי להגשים, ומנקודת הרצפה הבלתי מוגבלת היינו חוצות יחדיו ימים ויבשות, עוקבות אחר מחבלים וגנבים ומהוות חלק בלתי נפרד מחבורת ילדות גיבורה ועזת נפש.