מיניאטור

טמונת מצב

הנה פיסת היסטוריה חיה ותובעת, שהתגלגלה לידי, והתפרסמה בעיתונות דאז, ב1949, בחודש השני למניינם.

שבע אמהות שילדו עשרה ילדים ויותר זומנו ללשכתו של ראש הממשלה. בן גוריון שיבח אותן על עזרתן לבניית ארץ ישראל והעניק להן פרס בסכום 100 לירות ומכתב ברכה אישי.

 

דמיינתי לעצמי את גברת עליזה מפתח תקווה אולי, הבאה לקחת את הפרס. שנים- שלושה- ארבעה ילדים מושכים בחצאיתה, והתינוק לעלה שלפניה מקדים אותה בלקיחת הפרס מידי ראש הממשלה הנכבד. השביעייה, בלי עין הרע, מחכה לאמא ולפרס בבית, בסקרנות ובגאווה גדולה. כולם מבינים שמגיע להם!

מסתבר שגברת עליזה ההיא נכנסה ללשכה בגו זקוף, היא ושללה עמה. כחייל עטור מדליות היא הגיעה, לקבל את הגמול המעריך. בכל המדינה, כנראה, דברו על האמהות המיוחדות הללו, התורמות את התרומה הכי מכרעת למען ארצנו. הערכה גדולה זרמה אליהן מכל מקום, ועכשיו גם מאה לירות. סכום נחמד לגמרי בימים ההם.

גברת עליזה חזרה הביתה כמצביא השב עטור זרי ניצחון, וכל ברכת ה' הצטופפה יחד לראות מה כתב מר בן גוריון לאמם התורמת. מסתבר שהיו שם מילים מעריכות, המביעות הוקרה לגברת עליזה שתורמת להיותנו עם. אולי גם תיאר מר בן גוריון את הקשיים והעמל שהיא יודעת בדרך, והודה לה שלמרות הקשיים היא מוסיפה לתרום במסירות את תרומתה המכרעת לעתיד האומה.

אבל גברת עליזה ידעה עוד איזה סוד אחד, סוד קטן, שראש הממשלה הראשון לא בטוח ידע אותו, וראש הממשלה של היום, ששים וארבע שנה אחריו, בטוח שאינו יודע.

ששים וארבע שנים אחרי, קמה לנו מדינה חדשה. מלך חדש אשר לא ידע מהי בניה.

בהסכמת ראש הממשלה והגזבר אשר על האוצרות, מזמנים אלפי משפחות הבונות את הארץ, ומטילים עליהן עונש, קנס וחוב על עזרתן המואצת מידי בבניית ארץ ישראל.

***

לא מזמן פגשתי בחתונה משפחתית קרובת משפחה מבוגרת, שבאה לטול חלק באירוע. היא לבשה כובע קטן למען הפרוטוקול, והייתה חנוטה בחליפה מתאימה לאירוע השמרני. לפני שנים ארוכות חצתה שארת בשר זו את הדרך ממאה שערים אלי צפון תל אביב, נישאה לעורך דין, ותרמה את תרומתה הצנועה לבניין הארץ: שלושה ילדים לה.

הקרובה גידלה שלושה ילדים עם הרבה עזרה וכסף. היו בטוחים שהקצבה הבטוחה והלאומית לא הייתה בעלת משמעות אצלה אף פעם. לו היו ילדיה היום בגיל העונשין הלאומי, יש לשער כי לא הייתה שום משמעות בשבילה לקנס על תרומתה הצנועה לבניין הארץ.

היום היא כבר בגיל שיכלו להגיע הנינים, והיא עדיין אינה סבתא. מתי אני אהיה סבתא?- שואלת הדודה בכאב את בניה, אחרי שכבר אהיה זקנה בלה ובידיי הרוטטות אחזיק את נכדי הראשון?

הסתכלתי על האורחת עצבת הפנים, ועל המחותנות הקורנות, שהקדישו את כל חייהן לנטל. הן היו מוקפות במעגלים של נחת רוקדת, וקרובת המשפחה היתה כה בודדה. בודדה מהעדר הנחת. כי כולם רוצים את הנחת, בזה אנחנו שווים לגמרי.

 

ואז הבנתי את הסוד שכולנו יודעות, גברת עליזה דאז, וכל האמהות שהכי הכי תורמות לבניית עם ישראל.

***

מישהו יכול לשלם את מה שמשלמים לנו? יש איזה מוסד, איזה ביטוח פה על הארץ, שיכול לשלם תשלום כזה עצום? יש איזה עם או לאום בעולם שמקבל אותו?

כמה עשרות שנים של בנייה, ואחר כך הבניין הזה כולו שלך. נכון, באתר בנייה עובדים קשה מאד בעבודת כפיים מפרכת, ויש קצת- הרבה רעש ובלגן, אבל אחר כך, אחר כך, הבית הזה שלך.

נמשיך להשכים ולאחר לישון, להכניס ולהוציא ולהביא ולהמתין ולשלוח ולתת, ולתת. הקצבאות זעומות ועלובות וננסיות מול השכר הענק הזה, והם קטנים ונבערים בכדי להבינו.

עכשיו, בימים אלו שראש ממשלתו של עולם חותך קצבה לכל חי, ומחלק קצבאות מידו הפתוחה, זה הזמן לדעת למי באמת אנו פונים. ממי באמת אנו מבקשים

שייקח את השנה הזאת שתרמת לבניית עולמו כה הרבה, אמאל'ה יקרה. את כל הרגעים הקטנים שרק את ידעת אותם, את כל הנטל שנטלת רק על כתפייך בלי לחכות לשוויון, את כל הלילות שעוררת והבקרים שהארת, וישלם לך קצבה שאף נושא לפיד לא יכול לתת לך ולא לקחת ממך, לעולם.

תחל שנה וברכותיה.

Scroll Up