בבית קטן ומהביל, לא הרחק מגדות הכנרת, מתחיל סיפורי.

במהלך החופשה הארוכה, נשלחנו אחותי ואנכי לאומנה קצרה בת שבועיים אצל סבא וסבתא טבריה. את הבוקר השרבי הטברייני היינו מעבירות במימיה הקרירים של הכנרת, כשסבתא המתוקה שומרת עלינו מהחוף שלא נעז לטבוע, חלילה. כשעלינו מן הרחצה היינו עושות דרכנו אל השוק הטברייני המעולף מחום, וסבתא הייתה דגה מן הדוכן דגי מושט קטנים, אותם הייתה מטגנת בכמה שיותר שמן, ומוסיפה גם צ'יפס, למען בריאותנו.

או אז, אחרי אותה סעודה דשנה שניחוחה הסבתאי מלווייני עד היום בגעגוע, היו הכול פורשים למנוחת צהרים. הואיל ובטבריה נוהגת חמה לצאת מנרתיקה בכל יום , היה החום הנוראי משטח אותנו לרצפה, העצם הקריר היחיד שהיה בסביבה המדברית, והואיל והוזהרנו לשמור על שקט הס, היה עלינו למצוא תעסוקה שקטה ומהוגנת.

וכך, מגובה הרצפה הקרירה בבית אשר בטבריה, נרקמו עלילותיי הראשונות.

על הרצפה הכתומה פעלה בגבורה אותה יפהל'ה, גבורת סיפורי הראשון. ילדה אגדית זו הייתה מפליאה לממש את כל אותם חלומות מזהירים שלצערי לא יכולתי להגשים, ומנקודת הרצפה הבלתי מוגבלת היינו חוצות יחדיו ימים ויבשות, עוקבות אחר מחבלים וגנבים ומהוות חלק בלתי נפרד מחבורת ילדות גיבורה ועזת נפש.

שם, על הרצפה הכתומה והקרירה, למדתי סודו של ספור. זהו סוד עתיק יומין ופרימיטיבי בהחלט, שכמה מופלא, קסמו לא פג לעולם. עוד יבואו ימים של מסכי לדים וירוקים, ופנסים חכמים ומצגות וכורוגראפיות עוצרות נשימה אבל אם בתוך כל השפע הזה, לא יהיה הגרעין בן האלמוות הזה, לא יהיה שם כלום.

את הסוד הזה לקחתי איתי הלאה, לפלטפורמות החדשות שהביא בורא עולם לעולמי.

שנים כתבתי סיפורת בלילות ארוכים ושקטים. שהשהשה, העולם מכובה והילדים מכובים, אז באה גברת השראה ופרשה עלי אדרתה. רק אני והיא, מול המילים. הקהל בהמוניו יבוא אחר כך, יקרא או יקרע, יחמיא או ימחה, יביט או יבעט, אבל העבודה עצמה היא עבודה של בדידות. הסופר הוא הדמות החיה היחידה בתוך המון הנפשות שהוא יוצר.

עד שיום אחד זכיתי בגילוי.

וזה היה סוד הגילוי- מילים הן כמו מים, אפשר לעשות בהן המון. במים אפשר לשטוף כלים ולכבס בהם, לשתות אותם ולשחות בהם…אפשר הכל. מכתיבה תמה של סיפורת נדדתי עם הגילוי לעוד סוגי כתיבות, ויום אחד הכתיבה היתה קצה קרחון לעולם שלם. ליווי המילה הכתובה מרגע הולדתה ועד לבמה או למסך. בעבודת צוות נרחבת. עם אנשים הקרוצים מהבצק שלי, במקהלה הרמונית, מלאת עושר וגוונים.

המילים הפכו להיות רק חלק מכל השפע, אבל תמיד ידעתי שצריך לרחוש להן כבוד, לשמור להן את הפירסט קלאס. כי בלי ספור, אין כלום. ומה יועילו התכשיטים, אם אין גברת שתענוד אותם?

האם הגעתי למנוחה ולנחלה?

לעולם הרבגוני והרועש הזה, שאין בו רגע דל, היו חסרונות משלו. למילה הכתובה יש סבלנות. כותבים אותה מדוד, במילים ובפרקים. קוראים אותה פרק אחרי פרק. הסופר חוסה היטב בצל ביתו. הוא לא חשוף לחיצים. ירצה, יצא לחתונה, יחשוש, יישאר במעונו.

במדיה חזותית? ברוכה הבאה לעולם הפתוח. שם נגזר עלי לעמוד בצריח, חשופה לקליעים. זה חיים ומוות. זה הכל או כלום. זה כתרים או קיטורים. כמעט אין אמצע. או שיש ליצירה שם טוב, או שהיא נשארת חסרת שם. זה לא לנשום בשעה הארוכה הזאת, זה ללמוד את הקהל מאחור, לספור את חיוכיו ורטט גבו ולארוב לדמעותיו, ולקבץ כמונה מעות את תגובותיו.

ושהמסר ידבר וישיר וילווה הביתה. בתוכנית האחרונה, "ברוכה השווה", המיועדת לאמהות, עמד המסר בראש הסולם. אם לא נביא מטען לאמהות, למה שיבזבזו עלינו שעה וחצי+ נסיעות+ בייביסיטר+ עייפות? יש חוזה בלתי כתוב בין היוצר לצופה. אנחנו נבוא ונשלם, אבל את, בשעה אחת, תני לנו הכל. ושתעיזי לאכזב אותנו. הזמן של אמא חרדית שווה מילונים. לכי תסתבכי עם מיליונריות.

כמדפי"ת בפקולטת העברית בסמינר למורות, שנים הרבה נאמתי לתלמידותיי שקריאת ספר מפתחת פי מאה מצפייה במדיות השונות. נסמכתי על מחקר שנערך באנגליה, לילדים שצפו בסדרה ידועה ולאלה שקראו את ספריה. הקבוצה השניה שלטה בעלילה בלי השוואה לקבוצה הראשונה. כי בספור אתה הבימאי, המוזיקאי, הצייר, הכל. בסרט אתה פסיבי, שב יפה ונאכיל אותך בכפיות. הכל כבר עשו בשבילך.

ובכל זאת, בדור אחרון, גיליתי שהמדיה הזאת נצרכת. שלא לכולם יש כבר סבלנות למילה הכתובה. שבשעת צפייה מרוכזת אפשר להעביר חומר של שמונים פרקים, ושהמדיה הזאת היא בבחינת נטילת החנית מידי המצרי, לכלי מדהים לעבודת ה'.

שהכלי הזה מחזק אנשים ומחייך אותם, מעורר בהם שינוי דק ורך, גורם להם לרצות יותר. לאהוב יותר, להרגיש יותר.

כי אם תמונה אחת שווה אלף מילים, כמה שוות אלף תמונות?

פנינה פקשר