נעים מאד, אני גברת לוזים.
מיד עם הפצעתה של שנה חדשה, אני ניגשת ליומן ויוצרת לי לוז חמור סבר.
אין רחמים בלוז הזה. הוא כולו דחוס וצפוף ומלא וגדוש ורב עשייה ומעולל עלילה. כל יום מקבל תפקיד ומשימה. זר כי יציץ בלוז החמור, יראה כי רק הפועל "לנשום" חסר מן הספר.
אך מאחר ואיני מלאך וקבלתי 42 שעות כמוך בדיוק, מנוצלות ברובן לאש"ל לי ולבני ביתי, מטבע הדברים חלה נדידת צפורים נרחבת על פני הלוז הנאלץ להתגמש איתי, ירצה או לא.
וככה משימות עוברות מהכא להתם, מהחגים לאחרי חנוכה לסוף החורף, ועד אחרי פסח תהיה המשימה מאחורינו, בעזרת ה'. כל עוד הדבר רשום בספר, אינני מודאגת.
הגמישות הנפלאה והמאפשרת הזאת, והדרורים העפות להן בחופשיות שאננה לעונה המאוחרת ביותר, עומדת לי לא פעם לרועץ. כמו בפעם הזאת.
אני סופרת רק חודש לאחור. איכשהו יותר מידי ציפורים נדדו לתקופת שבט- אדר- ניסן, וככה עדת עורבים שחורים עמדה מולי ותבעה נרגזות את הגבינות שלה.
מה היה שם?
אז נתחיל לגלות סודות, שממילא כרגע פג תוקפם.
היה שם מופע חדש ומרגש לגוף גדול, כזה שעמד לראות אור במעמד אלפי צופות. מופע רב דורי, מגיל 011 ועד שנתיים, עם נסיעה לאזורי המגף, לצילום ייחודי ללוקיישנים מרהיבים. כרגע הדור הראשון למופע שמור ומוגן בכספת הבית. ה' ישמור בריאותו ואיתנו. המופע הזה דרש הגות, כתיבה, אודישנים, גיחה לארצות הדגירה, חזרות ואולפנים. צילום ועריכה.
היה שם מופע לילדות, פצולי 3 ,שעשרות ילדות נרגשות חיכו להציג בו, אלא שהתסריט עצמו היה רב ומתדיין עם המופע מי קודם למי ומה נכתוב היום? ומול המריבה הלקיתי את עצמי איך שוב זה קרה ש חורף שלם עבר על כוחותינו, עם לוז קפדני ובלתי מתפשר, והנה הזמן חמק עבר, ושניהם פה צועקים לפניי?
תוסיפו לזה את 'פעמוני רוח', חלק ב' ל"כשהמוביליים שותקים", שמו"ל זריז כבר קיבל כריכה והוריד לפרסום, בעוד עלי לכתוב פרקים קדימה וללטש רק 01 פרקים אחורה, והרי מתכון בדוק ליאוש מר.
ותערימו לחבילה גם חתונת אחיין, ברוכות תהיו, הכוללת הלבשה הנעלה ואבזרה לכולנו, וחג הפסח שגם בלוז כמו שלי הוא נטוע במועדו ללא יכולת מעוף ותזוזה, ותמצאו הבנה שרק נס גלוי יוציא אותי לחופשי.
"אני זקוקה לנס גדול", שחתי במצוקה לחברתי מלי פרידלנדר, שחבקה לה תינוק רך וחיה לה הרחק-הרחק בעולמות תכולים של עונג. "שמשהו יקרה ויקחו ממני משימה או שתיים".
ידידת נפשי שכחיבתי היתרה ללוזים חיבתה היתרה למאזנים, הכינה למעני מאזני רווח והפסד, שכר ועונש, נזיפה והסכמה – לגבי כל לקוח, אך גם היא לא מצאה בקלות נוסחה למלט אותי לחופשי.
"הספר", היא אמרה בסוף, "אין לך ברירה אלא להוציא הודעת נסיגה". "אבל איך אפשר אם הוא כבר מופיע ומפורסם בעיתון?" צעקה הצפור מראש הפעמון. ואז הוא הגיע.
וירוס זעיר וסיני שהלך והתקרב בחוצפתו ליבשת הצילומים שלנו. בסדר, אפשר לזייף את חו"ל בארץ. לא צריך טובות. רשמתי נס ראשון. חסכון בזמן. לא צריך לצאת לגלות. אלא שאז הווירוס הלך והתקרב אלינו, הלך והתקרב וטרף אחד לאחד את כל הצפורים והעורבים. הנשים הקשישות כבר לא רצו בכלל לשחק אצלי, הן נכנסו מהר לבתים וסגרו את התריס מפניו. אחר כך כבר לא יכולתי לצאת ולבוא באוטובוסים. וגם הילדות החמודות של החוגים מהצפור השניה פרשו כנף הביתה, הביתה, ילדות.
ואז גם הצפור הממונה על החתונה כיווצה כנפיים.
ואם אמרה מי שאמרה לגיסה המחתנת: תארי לך שיגידו לך שרק מאה תוכלי להזמין לחתונה, סוף סוף נגלה מי חשובה לך באמת. וכולנו צחקנו. ולא ידענו אז שלא נזכה להיות מברי המזל הללו.
במוצאי שבת היא היתה צריכה לבחור לה שני מנינים וזה כבר לא היה מצחיק בכלל. הובהלנו לחופה בראש של גג, מאימת השלטון. שושבינות עמדו במרחק של שני המטרים הנדרשים אם בגלל הקורונה ואם בגלל השמלות הנפוחות, אבל אהה, מי יראה אותן בתפארתן?
וגם אנחנו הסתכלנו במבוכה על עמלנו וריצתנו, אביזרנו ופאותינו וכל טרחתנו אותה טרחנו עבור קהל קטן העסוק בעניני השעה, ורק דואג לשמור מאיתנו מרחק. ומי מדבר על חליפות הילדים שנשארו תלויות על הקולבים כדחלילים בגינה.
ופתאום דווקא בחופה הזאת, הבנתי את גודל הנס.
לא ידידותיי, לא הנס שלי. לא נאה לגזור קופונים כשעם ישראל נתון בצרה וצוקה, בפחד ובתבהלה.
היה משהו עצום וניסי בחופה הקדושה הזאת. בהבנה הזאת שנשאר לך רבונו של עולם, קומץ קטן שמנהל את החיים שלו והצרות והשמחות שלו, לפי רצונך יתברך. כי אם בית צריך להבנות, הוא יבנה גם על ראש גג הבנין או בחצרות. יעמידו חופה ויהיו קידושין, וכל השאר טפל. כמה קדושה ירדה שם על הגג הנסתר מעין הבולשת. שם למדנו באמת מה עיקר ומה טפל ומה סדר הבחירה בחייו של הירא את ה'. שם קצת יכולתי להרגיש מה זה מסירות נפש 4141 .ואת גודל הנס שנשארו עוד 311 איש שלא כרעו לבעל ולאירועים. כי נישואין זה בית לה', ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.
ואיזה נס שיש את הקומץ הזה, כי בזכותו עוד נגאל.
ואחר כך, אחר כך קרו כל כך הרבה דברים, כל יום קמנו לבשורה חדשה, ועברנו ביומיים מעברים של דורותיים, ואצלי? נשאר רק הפסח כמעט, שיש פתאום המון זמן להתכונן לכבודו, ואתם לא תצאו איש מפתח האהל. כולל הצאן והמקנה. איזה יופי, אפילו בגדי החג מוכנים להם על הקולבים.
אה, ונשאר רק הספר, זה שחשבנו להזיז אותו כי אין ברירה. פתאום הוא קיבל תשומת לב של בן יחיד וגם זה פתאום לא בטוח כשאני כותבת את השורות הללו. פתאום אני גם חוששת לעורו. אולי יסגרו בתי הדפוס? אולי החנויות? אולי הרחוב יהיה שמם? אולי אנשים לא יז מינו משלוחים הביתה? אולי אנשים ישמרו על כספם וזהבם כשהעתיד לא ברור?
אז זה הרגע שהבנתי שאני משליכה הכל. איזו הקלה, רבונו של עולם. כמה טוב שיש מנהל ללוזים שלי ולעולם ולקורונה.
ולמה אני מספרת לכם על הלוזים שלי ועל כל השינויים הנ"ל?
כי פתאום התבהר לי שככה זה יהיה בדיוק, המעבר החד הזה ממה שהיה עד היום, לפתאום. מהגלות לגאולה. מהמצוקה לישועה. אנחנו כל כך רגילים לאד מה ולקרקע הזאת, ולשגרה המבוססת וללוז, ובבת אחת מכינים אותנו להנה ימים באים. תתרגלו לשינויים, כי בכל רגע הולך לבוא השינוי הגדול מכולם. ואם פעם היתה האדמה מוצקה כל כך והמחר מצויר להפליא וקצת היה קשה לנו להבין איך, איך באמת זה יהיה?
הרי כל כך התרגל נו לחיים האלה, לדפוס הזה שכולל עוגנים לעולם של חומר, לעולם של לצאת ולבוא ולקנות ולטוס, איך אפשר בלי כל זה? איך נתרגל למציאות של חיי רוח?
בא וירוס קטן אחד, מעופף והולך מקצה העולם ועד סופו, מכין אותנו היטב- היטב לתקיעת השופר הגדולה.
אנחנו מוכנים