אחותי,
בימים טרופים ולא נהדרים אלה, אני מזמינה אותך להצטרף אלי לנסיעה באוטובוס הכי מודר במדינת ישראל. בואי, מטעמי, אחותי, כאורחת כבוד. אל תתנדבי לפרובוקציות.
אני מזמינה אותך לראות את האוטובוס המדובר מבפנים. הזמן המועדף לטיול- צאת שבת קודש. מוכנה?
טוב שבאת. נמתין בתחנה יחד. אני אתעסק עם הילדים, ואת תתבונני סביב ואל תחמיצי שום פרט.
מה את רואה, אחותי?- תחנות עשירות במשפחות רתומות לעגלות ולמזוודות, כולן מצפות לאוטובוס שייקח אותן למחוז חפצן. כל האנשים האלה, שפזורים בתחנות, בחרו בבחירה חופשית לנסוע דווקא באוטובוסים האלה. תראי, תראי בעצמך כמה הביקוש להם גדול ורב.
הנה, האוטובוס המודר שלנו כבר מגיע, עוצר בתחנתנו.
את אומרת שהוא טרנטה? לא שמתי לב, אבל עכשיו אני שמה לב שאת צודקת. אהיה כנה איתך, לא תמיד שולחים לנו טרנטה, אבל בדרך כלל כן.
המזגן לא עובד, ואת אומרת שיש חורים למעלה?- יש פתרון פשוט למי שזה מפריע לו. דוחפים קצת טישו בפנים, והכול מסתדר. אנחנו לא נתפסים לחורים. הכול שווה לנו, העיקר לנסוע באוטובוסים המודרים האלה.
בואי, נשב מאחור. אל תתרגזי, אחותי. תכף, אחרי שנשב, נדבר על הכול.
אני אארגן את הילדים סביבי, ואת תסתכלי דרך החלון. בוודאי תבחיני באנשים הרבים על צרורותיהם המציפים את התחנות לאורך הדרך, עד היציאה מהעיר. ואם יש לך הבנה פיננסית, תגידי שאנחנו בעצם לקוחות טובים מאד של אגד.
את לא טועה. פלח לא מבוטל מרווחיה של חברת התחבורה הגדולה בישראל הוא מאותם קווים
מודרים. אנחנו ציבור גדול שמרבה לנסוע, ובתחבורה הציבורית בעיקר. לכל משפחה ממוצעת יש סבא וסבתא במרכז או בירושלים, ואנו מהדרים להרבות בביקורים. זה חלק מהתרבות היפה והעשירה שלנו, להתאחד עם המשפחה בשבתות ובחגים.
'אגד' זיהתה בנו את הפוטנציאל מזמן, וזה הזמן להציג פרט היסטורי שלא ידעת, שאפילו אצלנו במגזר כמעט הספיקו לשכוח. לא לפני שנים רבות היו לנו אוטובוסים פרטיים, משלנו. תמיד ידענו שהצרכים שלנו דורשים 'פרייבט', ולא התיימרנו מעולם לכפות אותם על האוכלוסייה הכללית. אי לכך דאגנו לנו לתחבורה פרטית שהסיעה אותנו בטוב ובנעימים, כי אצלנו נוהגים אחרת.
אלא שאז 'אגד', מלכת התחבורה, באה והדירה את התחבורה הפרטית שלנו. באותם ימים לא רחוקים היא הבטיחה לנו הכול על מנת שנעלה על צי רכביה, ואנחנו הסכמנו, הסכמנו תמורת שמירת הצרכים שלנו, להעביר את ההגה לידיים של 'אגד'.
ותראי מה קרה מאז ועד היום, אחותי. מדינה שלמה פתחה את דלתות האוטובוסים שלנו, עשתה בלגן בסדר המופתי, והשתלטה על ההגה לגמרי.
באוטובוס הנשלט הזה, אנחנו נוסעות עכשיו.
את מתלוננת שיש פה דוחק גדול? שאנשים ממשיכים לעלות ואין מקומות ישיבה? שמסוכן שאמא עם תינוק על הידיים עומדת? את צודקת, אלא שאנחנו כבר התרגלנו, אני אומרת לך, ומושיבה את ביתי בת החמש וחצי, עליה נקבתי כרטיס, על ברכיי, כדי שלאישה עם התינוק יהיה מקום.
נכון, צפוף פה מאד. בעיקר בערבי ובמוצאי שבתות וחגים, כי אנשים מעדיפים אפילו לעמוד על רגליהם וטפם, העיקר לנסוע באוטובוס הטרנטה והמהביל הזה.
הנה, הנהג קם. הוא עורך ספירת מלאי מהירה ומגלה שאין מקום, אפילו לא בעמידה. עכשיו את אומרת בביטחון ש'אגד' יזמין עוד אוטובוס. יש כאן כל כך הרבה עומדים, הרי לא בטיחותי לנסוע כך!
מה, לא מזמינים עוד אוטובוס???- את המומה. אז זהו, שלא תמיד. אנחנו ציבור צייתן, שרק רוצה להגיע הביתה, אפילו בעמידה. לפעמים שולחים עוד אוטובוס, ולפעמים לא.
הנהג חוזר לשבת בכס מלכותו, מתנתק טוטאלית מהנוסעים ששלמו ממיטב כספם על מנת לזכות לנסוע לפחות בעמידה באוטובוס המבוקש הזה.
מפליגים אנו, אפוא, לדרכנו, דלתות האוטובוס נפתחות בתחנות השונות, רק בשביל להוכיח לאנשים המאוכזבים ולילדים המייללים הממתינים בתחנות- שאין מקום לכולם. אולי יהיה עוד אוטובוס ואולי לא. תשקלו מה עדיף, מפזם הנהג וממשיך להוביל את עגלתו הדחוסה בואכה היציאה מהעיר.
את שואלת בפעם השלישית למה אנחנו בוחרים מרצון לעלות על הקו הלא אטרקטיבי הזה? למה למרות כל מה שחווינו פה אני בוחרת מרצוני החופשי לעלות על האוטובוס הלא נוח הזה? למה היו לנו פעם אוטובוסים משלנו, פרטיים ויקרים?
עכשיו, אחרי שהתמקמנו פה, אפשר לדבר על זה.
אגיד לך למה מעדיפה אני לנסוע באוטובוס הטרנטרי, אך המהודר והמודר הזה. כי פה לצידי יושבים ילדיי, ואני, כאם, רוצה להסיע אותם בבטחה רבה ובלי תקלות בדרך.
יכול להיות, אחותי, שמכל מה שאומר עכשיו לא תביני הכול, אבל יום יבוא ותביני, ואני מאמינה שהיום הזה קרוב מתמיד.
אנחנו חרדים מאד.
חרדים שהילדים שלנו ייסעו באוטובוסים אחרים, ממוזגים להפליא. ביאכטות נוצצות שנשלפו אתמול מהאריזה, והן מפליגות על הכביש בהדר. אנשים לא נוסעים בהן לרוב בעמידה, ולוח הזמנים שלהן דייקני להפליא. אבל אנחנו בכל זאת מעדיפים את האוטובוס המודר.
כי אנחנו מאמינים שזכות הציבור גם לא לדעת, וודאי זכותם של ילדים קטנים שלא לדעת את כל הספורים מסמרי השיער והנפש המרחפים מן הנהג ועד אחרון נוסעיו.
אנחנו חרדים מאד, כי באוטובוס המהודר אנשים מפיגים את שממון הנסיעה בכל מיני אמצעים מגוונים, ואנו חרדים מאד מעיתונות ומטכנולוגיה נישאת. אני משערת שגם את לא נותנת לילדיך לראות הכול, אבל במרחב ציבורי אין לך שליטה על הדברים.
על כן, בוחרת אני, בבחירה חופשית, מתוך רצון, להדיר רגלי מאותה תחבורה ציבורית נוחה ולהעדיף את אותם קווי אוטובוס מקרטעים, ולשבת, כן, לשבת, דווקא בירכתי האוטובוסים.
הנה, אחותי, הגענו, הגענו אל הנושא הבוער!
על הכסא הזה הרי יושבת כעת מדינה שלמה, שהדירה את כל נושאיה הבוערים מעל שולחנה, והיא עסוקה אך ורק במשחק הכיסאות.
עכשיו, אחותי, אמשיך להסביר, ומספיק שנשמתך היא שתבין.
טוב לנו מאד שם, בירכתי האוטובוס, שהרי האוטובוס הוא רק משל, אחותי. הירכתיים היה תמיד המקום האידיאלי לפריחתנו. שם בחרנו לשבת מתוך בחירה. כי הכבוד שלך ושלי, נמצא בפנים. לא, לא רק בפנים האוטובוסים.
בתחילה נולדנו לתוך המקום הזה, וככל שגדלנו ובגרנו ונעשינו אמהות בישראל ידענו כמה אשרינו, וכמה הדר יש במקום בו איווינו למושב לנו.
כך ברא אלוקים גם אותך, לפני שפגמו בך משואות שווא ומדוחים. התשובה המתבקשת והנשית לשאלה היכן מצויה שרה, האם הגדולה של כולנו, מתוות דרכנו- היא אוהל.
ואוהל זה אומר להיות שם, מאחור, בירכתיים. נסתרת, אך מלאת נוכחות והדר, נחבאת, אך לראשך עטרת תהילה. שם הוא מקומך- מקומי, לפני כל השיפוצים שערכו בך, רק שם את מרגישה את קסם מהותך. וכך היה נכון וכך היה נוח לה לכל אישה לולא באו דעות חדשות לעולם וסילפו את אישיותנו המעודנת, הנסיכית, השואפת לחיות כך מטבע בריאתה, כי כך ברא אלוקים את האישה.
האוטובוס הוא רק דוגמה לכלי אחד בו אנו יוצקים את אורחות חיינו. והואיל והוא רק דוגמה אחת, אם תרצי, אחרי הנסיעה אזמין אותך לאולם שמחות ערב אחד, כדי שתראי איך נחוגות החתונות הכי נהדרות בעולם. גם שם מחולק האולם בחלוקה הכי נכונה, שהתורה הקדושה מצווה אותנו בה, לטובתנו. וכה ברורה ויפה היא החלוקה הזאת, וכה נכונה היא לקראת בנייתו של עוד בית קדוש בישראל.
וכי ילונו כל העדה על האוטובוסים, מדוע לא תלון על הדרך בו אנו חגים את שמחתנו, מתפללים את תפילתנו ומחנכים את ילדינו? מה קרה לה, למדינה שלמה, שנטפלה דווקא לאוטובוסים, שהיא רק פנינה אחת מתוך מחרוזת? האם מחר גם לתוך אולם שמחות יתנדבו פרובוקטורים להיכנס, לבדוק האם גם כאן מחוללת ההדרה?
תכף נגיע למחוז חפצנו, אחותי, ולפני שנפרד לשלום והעיר תקדם אותנו בשילוט חוצותיה, נזכרת אני בשילוט שהרים אפילו מיליארד ורבע סינים משדות האורז שלהם. עד לאוזניהם הגיעו הדיו של אותו שילוט קטן המצוי בעיר מיניאטורית שהשמש לא זרחה בה השבוע, ובחסות החשיכה הורד השילוט המיועד לקהל יעד שלא נפגע ממנו, רק נכבד, ואף על פי כן, הוא הודר ממקום עומדו בבושת פנים.
ואני שואלת אותך, אחותי, בכאב גדול, כשאנו נוסעים ברחובות הארץ הקדושה, ורחובותינו מרושתים בפרסומות שחץ ותועבה – האם לא שילוט זה הוא הוא שמדיר את כל כבודנו, הנשים???
מה הם שני שלטים אפורי צבע, הנטועים בקרן רחוב צנוע, ופונים בנחת ובעדינות בבקשה לגיטימית, מול כל השילוט המדיר את כבודך, ונפרש עכשיו מלוא האופק כולו?
אחותי, יום יבוא ותדעי כמה מודרת את. כל כך מודרות הנשים מדעה, עד ששדרנית רדיו מפורסמת, מודרת מכל ידע בסיסי, נאמה מעל גלי האתר שאנו החרדים, יודעים מצוין מהי הדרה. הרי נצטווינו והדרת פני זקן!
כך מבינה אישה מודרת מכל מסורת, מכל ידע בסיסי ששולטת בו היטב ילדת הגן שלי. ( הן מי כמונו מכבדים את זקנינו, ומול זקנים הנופחים נשמתם בבדידות, במיטה הסמוכה מכותר הסב הקשיש בטבעת הזהב של דורות מבורכים.)
את היא זו שמודרת, ולא ידעת. פנה הודך ופנה הדרך, והמדירים, בכו יבכו על הדרת הנשים.
יום יבוא וגם את תזכי לכבוד הזה, אחותי. לכבוד האמיתי, הפנימי, שרק אנחנו זוכות לו, ומזמן אינו קיים בגבולך, ואת יודעת זאת טוב וכואב ממני. אני מאחלת לך, שהיום הזה קרוב מאד.
תודה שחלקת עמי נסיעה אחת, מהודרת.
אחותך, נוסעת מתמידה באוטובוס הכי מ(ה)ודר שיש.