ריח של צרות

יותר משלושה חודשים חלפו עברו. הספקתי לשכוח מאלי סיימונס. אחרי הכול אלי היה בסך הכול עוד לקוח שלנו, מיני רבים. הוא היה עוד דמות אחת מיני רבות שנכנסו לחיינו, הפכו ללקוחות והקשר איתם היה וירטואלי בלבד.
אחרי שהבנק בדק את טיב עסקאותיו של אלי ומקורות הכספים, נרגעתי. חלקי בעסק נעצר במקום הזה.
שלושה חודשים לאחר מכן, בבוקר רגיל ומואר שלא בישר על כלום, שמואל התקשר הביתה.
הוא היה נשמע קטוע, מבולבל ונרגש. לימים אחלק את חיי לזמן שעד אותה שיחת הטלפון, ולחיים הבאים אחריה.
"מה קרה?" נבהלתי באמת. לא קל לגרום לשמואל להתרגש.
"אלי". זה כל מה שהוא הצליח לומר.
"מה קרה לאלי?" כל התרחישים האיומים האפשריים עברו מול עיני: החל ממותו הפתאומי של האיש, עבור בנפילת עסקיו וכלה בגילוי סדקים בתדמיתו המהוגנת.
"הוא בצרות", לאט בעלי.
"ואנחנו?" אהה, אדם קרוב אצל עצמו.
"תלוי". היתה התשובה המוזרה ששמעתי.
"בוא הביתה", הצעתי. תמיד קל יותר בשניים.
"אני בדרך", היתה התשובה שלא שמעתי מעולם באמצע יום עבודה.
למה אורכת לו שעה דרך של עשר דקות? אילו הייתי פנויה להציץ בשעון הייתי מגלה שלא עברו יותר מחמשה רגעים. ניסיתי להירגע. מה יכול להיות? ממה את בלחץ? נגיד שחס וחלילה אלי נוטה למות או כבר מת. ברוך דיין האמת, עצוב מאד, ומסכנה מרלין האלמנה. אבל למה שמואל אמר שגם אנחנו בצרות? יש לו אישה ויורשים. אם הם יהיו מעוניינים, נוכל להמשיך להתעסק איתם. אז החייתי את אלי מהר, והפכתי אותו לעני מרוד. עני חשוב כמת. בסדר, אז נפסיק ליהנות מדמי תיווך יפים. מה קרה? כמו שהסתדרנו לפני שאלי נכנס לתמונה הפיננסית של חיינו נסתדר הלאה. למה שמואל לחוץ?
האופציה היחידה והמפחידה שהעדפתי לא לגעת בה היתה הגינותו של האיש. אם ישנם סדקים, אנחנו בהחלט עלולים להסתבך. ואולי כבר הסתבכנו. ואולי לזה בדיוק התכוון שמואל. מיד הרגעתי את עצמי שלא סמכנו על עצמנו. בדקנו את טיב העסקאות. האיש ש'ארשטא בנק' באחריותו לקח את האחריות על כתפיו הרחבות. אין מה לדאוג.
יצאתי עם המחשבות מהבית, לחכות לו בחנייה. שיבוא כבר, שיבוא. למרות שאין מה לדאוג, דאגתי ועוד איך.
וככה מצא אותי שמואל, מחכה לו בחנייה לבושה בבגדי בית.
"נו?"
שמואל נאנח. הוא שיחק במפתחות הרכב, ואני עמדתי לאבד כליל את שרידי סבלנותי.
"אלי ברוסיה, הוא התקשר לפני שעה. הוא דיבר בקול מאד מוזר. כאילו מישהו אומר לו מה לומר. ככה הרגשתי. הוא סיפר שהוא קנה ברזל ברוסיה, וההסכם היה רכישת מחצית מהסחורה, העברתה לצרפת ורק אחר כך תשלום שני עבור הסחורה הנותרת. אבל פתאום הרוסים שינו את הכללים: הם רוצים את כל הכסף מיד ועכשיו. אלי אומר שהם מאיימים עליו ברצח".
"עצוב מאד. איך זה קשור אלינו?" לא הבנתי.
שמואל נאנח: "הוא רוצה שנשלח לו כהלוואה את הסכום האגדי".
הצלחתי לחייך לראשונה. חשבון הבנק של אלי אף פעם לא סבל מאנמיה. אם כך, באמת לא קרה שום דבר נורא.
"אין בעיה. ב'ארשטא בנק' שוכבים המיליונים שלו. נשלח לו כל מה שיבקש".
אנחתו הבאה של בעלי היתה הכבדה בסדרה: "זו הבעיה. כרגע החשבון ריק לגמרי".
חייכתי חיוך שני: "חשבון הבנק האוסטרי אינו בנו היחיד של איש עשיר כמו אלי סיימונס, נכון?"
"גם אני שאלתי את השאלה הטובה הזאת", השיב בעלי, "אלי טוען שהוא השקיע בעסקה הרוסית סכומים עצומים, ולכן כרגע אין מספיק כסף בחשבונות מקומיים. אבל", קולו של שמואל התעודד, "אלי אומר שבחשבון האמריקני שלו שוכב הרבה מאד כסף. הוא כבר נתן הוראה לעו"ד ג'יימס טיילור לשלוח לנו טלקס. (פעולת תשלום) בעוד יומיים- שלושה יגיע הטלקס על מלוא הסכום, והכול יבוא על מקומו בשלום". לכאורה.
התקדמנו לכיוון הבית, ובדרך הקצרה ניסיתי לחשוב בהגיון: הכרנו את עו"ד ג'יימס טיילור. לפני מספר חודשים הוא היה כאן בוינה וקנה את אמונו של מנהל הבנק המקומי. למה שהוא לא ישלח לנו את הטלקס? תכף ומיד נתקשר אליו ונאמת את הדברים.
אבל המשכתי לשאול טוב: "יפה, אז שג'יימס טיילור ישלח בטובו את הכסף לרוסיה. למה אנחנו? מה ההיגיון בזה?"
"וינה קרובה לרוסיה מאמריקה. אלי טוען שלרוסים אין סבלנות, והם רוצים מיד ועכשיו את הכסף. עד שיימצא בלדר שייסע מאמריקה לרוסיה כבר יכול להיות שלא יהיה את מי להציל".
המשכתי להלחם: "ואין לו עוד חברים, לאלי שלך? מה פתאום דווקא אנחנו?"
"ראשית, כספי העסקאות האמריקניות עברו תמיד דרך הצינור האוסטרי, ולכן פרקטי יותר שעו"ד ג'יימס טיילור שעובד איתנו, ישלח את הטלקס דווקא לחשבון שלנו. אבל אלי הוסיף ואמר שלמרות זאת הוא בכל זאת ניסה למצוא עוד פרטנרים למבצע הצלת עצמו, ולחלק את הסכום שצריך לגייס בין כמה חברים טובים שלו מצרפת. לא היו כאלה. החברים הגויים הטובים שלו לא עמדו במבחן הידידות. הוא פנה אלי מתוך אמון שיהודי לא יפקיר את אחיו".
לא יאומן! דלת הבית נשארה פתוחה לרווחה. דברים רבים שלא קרו מעולם קרו היום הזה. נכנסנו בשתיקה.
בדממה שנוצרה התחלתי לעכל את המצב המשונה. המשכתי לכעוס מאד: "הבחור מתעסק עם המאפייה הרוסית, ואנחנו צריכים לשבור את הראש איך לעזור לו?"
"הוא אמר לי שזו הפעם הראשונה שהוא מתעסק איתם, לאה. הוא כנראה נפל ברשת. הרי מאהלר בדק לאורך ולרוחב את הכתובות מהן הגיעו הסכומים. עד כה הכול היה בסדר גמור. למה את כועסת?"
כי אני כועסת וחרדה על המצב. כי אני מרגישה שקרקע בטוחה רועדת לי מתחת לרגליים. כי אני מריחה ריח של צרות.
"טוב, אני לא אכעס, בסדר. אולי תגיד סוף סוף באיזה סכום מדובר?"
הסכום שזרק שמואל לחלל הבית היה דמיוני.
עכשיו צחקתי בעצבנות: "אין לנו כזה סכום, וגם לא משהו שמתקרב אליו. נכון?"
במקום תשובה צלצל הטלפון. משהו פנימי גרם לי להרים. שנייה אחר כך הצטערתי על כך. זה היה אלי, עם קול אחר לגמרי, מפוחד עד מוות: "אתם תשלחו את הסכום, נכון? אתם לא תתנו להם להרוג אותי, גברת פראנק".
איכשהו הצלחתי לומר: "אין לנו כל כך הרבה כסף, מר סיימונס, ואתה יודע את זה".
"תיקחו בינתיים הלוואה. עו"ד ג'יימס טיילור יוציא לכם 'טלקס' עוד היום. כבר דברתי איתו. אתם יודעים שאין לי בעיה".
פעם ידענו. ברגע זה כבר לא ידעתי כלום. כלום. מי יודע, אולי הוא נפל כלכלית ולא יוכל להחזיר לנו את הסכום? אולי הוא סתם נוכל שמנסה למשוך מאתנו כסף אחרי שקנה את אמוננו? ואולי הטלקס לא יגיע לעולם? אולי גם העו"ד האמריקני שלו הוא סתם נוכל בחליפה של עו"ד?
אם תתממש אחת האפשרויות השחורות הנ"ל, אזי נשאר עם חוב עצום לכל החיים. יש לנו משפחה, ילדים לפרנס ולהשיא, אנחנו לא יכולים לעשות שטויות.
כל המחשבות האיומות האלה עברו בסרט מהיר במוחי. אלי נבהל משתיקתי.
"הם עומדים לרצוח אותי, גברת פראנק, את שומעת? אם הכסף לא יגיע הם לא יהססו להרוג אותי".
צליל ניתוק השיחה היה אקורד הסיום למילים הקשות.
צנחתי על הספה הקרובה כבובת סמרטוטים.
שמואל היה מעשי. "ראשית חכמה טלפון לעו"ד".
הוא התקשר. אני, כמובן, הקשבתי בטלפון השני. חמש דקות נאלצנו להקשיב למנגינה קלאסית מורטת עצבים ולהודעה באנגלית, פליז, חכו בסבלנות.
סוף סוף מילא את הקו קולו העוצמתי של העו"ד: "הו, פראנק פמילי, הקדמתם אותי במעט. קודם כל אני מבקש להירגע. הבחור קצת הסתבך, אבל הכול בשליטה. אתם שולחים לו את הסכום, אני מיד מכין לכם טלקס. אין מה לדאוג. יש מספיק כסף בחשבון שלו. אני רק מחכה להודעה מכם שהעברתם לאלי את הכסף".
"מי ייסע לרוסיה להביא לאלי את הכסף?" שאל שמואל לעניין. עד כאן, אלי סיימונס. אם בחרת בבעלי אציל הנפש וטוב הלב למלא את השליחות המפחידה הזאת, אני אעמוד חוצץ! נדרתי שנייה לפני שנשפכה התשובה המפתיעה לקו: "מאדאם סיימונס תגיע אליכם ותיקח את הכסף לרוסיה".
עצמתי עיניים. הכול היה סגור, מסוגר ומסודר. מותה העליזה של הצרפתייה חובבת הטיולים והצעיפים היוקרתיים ריחפה מול עיני. לא היה לי ספק שאשמע ממנה היום, ועוד איך. איך אוכל לעמוד מול האורחת שלי בעבר?
מסכת הלחצים, אם כן, הלכה וסגרה עלי מכל צד וכיוון. בעיניו של שמואל ראיתי כבר את הזיק המוכר. ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים בחיינו המשותפים: לעשות הכל, אבל הכל, בשביל השני. רק אני, לאה פראנק, אישה קטנה ושפויה, מתעקשת להיות ה'נודניקית' בתמונה.
"מיסטר טיילור, אתה בוודאי מבין שאנו זקוקים למשהו כתוב המאשר שהטלקס אכן ישלח", העלה שמואל את הבקשה הבסיסית. אין מוציאים כסף מהידיים בלי לקבל התחייבות בכתב להשבתו.
"אופ קורס! (וודאי) אני מיד מוציא לכם פקס עם חתימת ידי", נענה טיילור.
הבטחנו לחשוב. ניתקנו וחשבנו. לכאורה, אפשר להירגע. תהיה לנו הוכחה בידיים. הצהרה חתומה על ידי עורך דין בעל מוניטין שהטלקס בדרך אלינו.
אבל לא הייתי רגועה.
הרמתי עיניים עייפות אל שמואל: "אתה לא מפחד שזה פרק ב' לפרשיית שמעון קוגל?"
שמואל הקפיד שלא לפגוש במבטי. וודאי, הוא הרגיש עכשיו נאשם.
לא זו היתה מטרתי: "שמואל, אנחנו חייבים להפעיל הגיון ושיקול דעת. אסור לנו ליפול לבוץ בשנית".
פרשיית שמעון קוגל ריחפה בינינו. שש שנים עברו מאז הכרותנו עם קוגל, אבל את פרי ההיכרות אכלנו ימים רבים.
שמעון קוגל הגיע לביתנו בלילה חורפי אחד, יחד עם קבוצה בלתי הומוגנית של משולחים מכל קצוות עולם. הוא היה עוד יהודי שיצא לסבב ברחבי הגלובוס לאסוף כסף לקיום משפחתו. אחרי ארוחת הבוקר ראיתי אותו משוחח עם שמואל. הוא הציג לפניו מסמכים שונים, והיו לו פנים מתחננות יותר מידי.
בהכירי את אופיו של בעלי קראתי לו לצד ובקשתי הסבר: "הוא מבקש ערבות", סיפר שמואל, "יהודי עשיר מהקהילה פה מסכים להלוות לו סכום גדול של כסף. הוא אומר שאין לו בעיה להחזיר את הסכום תוך חצי שנה מגיוס תרומות. הוא רק זקוק לשני ערבים מקומיים".
"למה אנחנו?" תמיד אני צריכה להיות זו ששואלת שאלות מסוג זה. תמיד. אבל במקומות ששמואל אינו שואל, אני חייבת לשאול.
"כי הוא לא מכיר אף אחד באזור. יהודי מפה חתם לו על ערבות, והוא זקוק למישהו נוסף".
"ואולי הוא סתם נוכל?"
"לא חשבתי להיענות לו מיד. אשאל עליו".
למחרת ספר לי שמואל שהוא חקר ודרש על האיש. הוא איש פשוט וישר דרך, גר בישראל, בעל משפחה ברוכת ילדים, היוצא לגולה על מנת שיוכל להכניס את ילדיו לחופתם. אפשר לסמוך עליו. בחצי השנה הראשונה שהוא עשה באירופה הוא גילה כשרון לא רע בגיוס כספים.
שמואל חתם לו על ערבות.
חצי שנה חלפה ונעלמה, ושמעון קוגל גם הוא נעלם וחלף מנוף חיינו. כל ניסיונותינו לאתרו נכשלו. אולי לא היה קיים אדם כזה, אולי הוא קיים ונעלם, ואולי גם אלו שהעידו עליו נשכרו בשירותו. מה שברור הוא – נשארנו עם חוב לא קטן. אנחנו והיהודי בוינה נאלצנו לשלם את חובו של שמעון קוגל הפיקטיבי או הקיים.
שמואל פנה בשעתו אל הרב לשאול האם שני האנשים שהעידו על קוגל אינם בגדר עדים. הרי הם אלו שליוו את האיש והצהירו על נאמנותו, חשבנו שאלו אנשים ברי סמכא. האם מצד ההלכה אין פה ערבות? הרב אמר שיש חיוב, אך מעשית אי אפשר לחייבם כי הוא היה נוכל וכנראה שהם לא ידעו זאת.
כשהבנו סופית כי לא נפגוש לעולם את הכסף, שמואל חש צורך להתנצל. ההתנצלות הזאת עזרה לי להפנים סופית את סוד אופיו. "תביני", הוא הסביר לי את משנת חייו, "אם אצטרך לחשוד בכל יהודי שנכנס אלי למשרד או לבית, אין לי חיים. אני מאמין שכל יהודי שומר תורה ומצוות הוא מהימן. אני אוהב כל אחד מהם ומאמין ביושרו. ביום שאתחיל לחשוב אחרת – אשבר".
המשפטים האלה הופנמו עמוק עמוק בליבי. זו היתה משנת חייו, וכאישה המלווה אותו, הייתי חייבת להפנימה. באותם ימים הלך והתגבש חלקי בעסקים. הייתי זו שממששת את הדופק, משתדלת לעשות זאת בעדינות אך ביסודיות, ברגישות אך בנחישות.
שמואל לא הסכים להיכנס למבואות האפלים. הוא ישלם על כך מחיר כבד, אבל הוא גם יזכה לראות את התשלום בדמות הארת הפנים הגדולה של ההשגחה העליונה.
האם אנחנו הולכים לטעות בשנית? הפעם מדובר בטעות ענקית. אם אצל קוגל נפלנו לבוץ, במקרה דנן אנו עלולים ליפול לביצת ענק: הסכום של קוגל הוא ננס זעיר מול הסכום הענק עליו מדבר סיימונס.
"נתקשר לארץ, נבקש עצה מן האדמו"ר", הציע שמואל לעשות מה שעושה יהודי כששאלה ניצבת לפתחו.
"אני לא מרגישה עדיין שיש כאן שאלה, שמואל", נאנחתי. דמותו של קוגל ריחפה מול עיניי. "תחושתי היא שמדובר בסיכון גדול מידי. תזכור, אין מדובר בכסף שלנו. איך אפשר לקחת אחריות על כסף שנלווה?"
"ועל חיים של מישהו אפשר לקחת אחריות? לפעמים השאלה שצריך לשאול היא האם יש כאן שאלה אם לאו".
הבטחתי לחשוב על כך.
***
אחר הצהרים חזר שמואל ממשרדו ובידיו הפקס הכתוב והחתום על ידי טיילור. הוא מצהיר בזאת כי כאשר משפחת פראנק תעביר את מלוא הסכום המדובר לסיימונס, ישלח אליהם טלקס מחשבון הבנק של סיימונס בסניף בארה"ב. הנחתי אותו למשמרת.
אחרי שעה צלצל שוב הטלפון. שמואל הרים. פניו קבלו את צבע השפופרת האפורה. אחרי שנייה הוא הוריד אותה.
"מי זה היה?" שאלתי באימה.
"הרוסים. הם דברו באנגלית. הם אמרו שאם הכסף לא יגיע עד מחר, הם ישלחו לנו את האצבעות של אלי בדואר".

קורי עכביש
שמואל כיוון את השעון המעורר לחמש ושלושים. הוא יקום מוקדם, יתפלל ותיקין ויפגוש בעו"ד עליו התעניין הרשי.
הנס קרה והעייפות הכריעה את המתח. נרדמתי. לתוך השינה הקצרה נכנס צלצולו של השעון מעורר.
שמעתי את שמואל מתארגן ליציאה. למה הוא משמיע רעש כה רב? לא נעים. משפחת פיירברגר ישנה, מישהו עלול להתעורר מהרעשים שהוא מקים.
"שמואל", קראתי לו, "תשתדל להתארגן בשקט".
שמואל נכנס לחדר, ראיתי את פניו בלבן.
"מה קרה?"
"פורצים לבית".
"מה???"
"פורצים".
"בשעה חמש וחצי? כבר אור יום?! לא הגיוני!"
"תקשיבי, שומעים קולות של אנשים מדלת הכניסה הראשית".
שמואל צדק. הרעש היה נורא. כאילו פורצים פנימה מכמה דלתות יחד. גנבים מוזרים יש בניו יורק.
"אולי אלו לא גנבים", אמר שמואל בקול רועד, "אני חושש ש…"
הוא לא הספיק לסיים.
הצילו! משהו הזוי קורה כאן! לתוך חדרינו נכנסו שבעה אנשים.
מתוך ההלם הראשוני האמנתי שזהו שוד. אבל מדוע הם עלו לקומה השנייה דווקא? ולמה חבורה של שבעה אנשים מבצעת שוד לאור הבוקר? ברגע השני הבחנו שהגנבים לבושים בתלבושת אחידה. על מדיהם נצצו התגים. אפ-בי-איי
הם היו ששה גברים ואישה אחת.
הייתי עדיין בתוך המיטה, שוכבת-יושבת ורועדת מאימה מתחת לשמיכה. האישה התקרבה אלי: "קומי, את עצורה".
יצאתי מהמיטה. השמיכה נפלה על הרצפה. התכופפתי להרימה אבל ידיי כבר לא היו ברשותי. היא אזקה את ידי לאחור. שמואל נאזק בצורה זהה.
האנשים כרעו אל המזוודה והתיקים שהבאנו איתנו. הם ערכו בהם חיפוש פרוע ובסוף בחרו בתיק המסמכים שהביא שמואל על מנת להראותם לעורך הדין שלא נכנס לתמונה בזמן.
"למה אתם עוצרים אותנו?" שאלו שפתיו הלבנות של בעלי.
"שאלות ותשובות בהמשך", היתה התשובה, "קדימה, אחרינו".
אמרתי לשמואל שהיה מוקף בשישייה: "שמואל, אני מרגישה שעו"ד טיילור סיבך אותנו. הוא הפיל עלינו תיק".
שמואל ניסה להיות גיבור: "אל תחששי, לאה. לא עשינו כל דבר רע. נסביר את עמדתנו".
בקומה למטה חיכו לנו בני הדודים, רועדים מקור ומאימה. גולדי התייפחה בהיסטריה. התינוק שבזרועותיה הצטרף לבכי ההיסטרי.
הרשי אמר בקול רועד: "הם אורחים מאוסטריה. חלה כאן טעות איומה".
הוא לא קיבל תגובה. גולדי התקרבה אלי. היא ניסתה לחבק אותי, אבל נדחתה על ידי השוטרת. היא הרעידה נוראות תחת חלוק הצמר שהספיקה לזרוק על כתפיה.
"אני יכולה לתת לה מעיל?" היא שאלה מתוך הדמעות. היא לא איבדה את שיקול הדעת גם בתוך ההלם והחרדה. מזג האוויר בניו יורק עמד על כמה מעלות מתחת לאפס, ואני הייתי לבושה בחלוק דקיק בלבד.
"לא צריך מעיל. נכנסים לרכב", השיבה האישה שדאגה להחזיק בי בכוח, כאילו אברח לה.
"פליז, אולי אני יכולה להכין להם קפה?" היא שאלה בתחנונים.
"שום דבר, אנחנו ממהרים, וזה לא הזמן לקפה", השיב אחד מהשישיה, "נצא".
מהפיר למעלה יכולתי להבחין בכמה פיירברגרים קטנים, המביטים בנו באימה גדולה. הצרתי מאד על הטראומה שגרמנו למארחינו הקטנים.
"יהיה בסדר, לייצ'י", גולדי התקרבה אלי למרות האיסור, "מיד יבינו שהיתה כאן טעות איומה".
עד אתמול לא הכרתי את בת דודתי. מעולם לא התראינו. אבל יום האתמול והדקות הטרופות הללו קרבו אותנו מאד. רציתי לנופף לה לשלום, אלא שאז נזכרתי שידי אזוקות.
דלת הכניסה היתה פתוחה ופרוצה לרווחה. משב רוח קר צלף על פנינו.
בחוץ המתינו שני רכבים של האפ-בי-איי לאחד הוכנסתי אני, לשני שמואל. עכשיו הרגשתי שאני מתפרקת. כל עוד הוא לצידי אוכל לשרוד. אבל לבד?
שנייה לפני ששמואל נעלם בתוך הרכב הוא ניסה לחייך אלי חיוך חיוור. שפתיו לאטו: "יהיה בסדר, בעזרת השם".
הנסיעה ארכה כעשרים דקות. ישבתי קפואה ומאובנת, והתקווה שזהו רק חלום, לא היתה קלישאה.
ידעתי בוודאות שהסיבה שאני כאן קשורה לאלי סיימונס ולג'יימס טיילור גם יחד. אבל את הסיבה לא יכולתי לנחש.
האם אנחנו מופללים בשיתוף פעולה עם עסקים בלתי כשרים של אלי? אם כן נוכל בקלות להוכיח שמעולם לא התעסקנו איתו. רק ניהלנו לו את חשבון הבנק באוסטריה. הכסף שנכנס לחשבון גם הוא לא יכול להפליל אותנו. מקורם של הכספים שעברו בחשבון הבנק היה כשר, נבדק ואומת ע"י מנהל 'ארשטא בנק', הר ברונו מאהלר.
חיוכו הנורא של עו"ד ג'יימס טיילור חייך אלי לאורך כל הנסיעה. ליבי הרגיש שהוא האיש שבעטיו אני יושבת בתוך רכב של האפ-בי-איי וידיי אזוקות. יגיד הרשי שהוא אדם ישר והגון, עו"ד מפורסם ומוכר בכל האזור. מהרגע שנכנסנו למשרדו היה באוויר ריח רע ומסוכן. רק עכשיו קלטתי כמה יקר היה מחירה של הטעות שעשינו, כשהגענו אמש לפגישה ללא ליווי של עורך דין.
הרכב עצר. הוצאתי החוצה. יכולתי להבחין כי שמואל הוצא מהרכב השני. הוקל לי לרגע. כל עוד הוא נמצא בטווח הראיה שלי אוכל לשרוד.
עכשיו היינו באחד מרחובותיה הראשיים של מנהטן. הקור פגש בנו ראשון, ואחריו הבזקי המצלמות. ריבונו של עולם, קר לי, קר לי נורא. אני עלולה למות מקור. אפילו סוודר אין לי. למה היא לא הסכימה שגולדי תיתן לי מעיל? האם הפשע שלנו כה נורא שמגיע לנו למות עכשיו מקור ללא משפט?
ולמה מצלמים אותנו? לאורך הרחוב עמדו אנשי תקשורת ותיעדו את המחזה. יכולתי להבחין בתגי הסי- אן- אן שנצצו על מדיהם של המתעדים. אלוקים אדירים, איזה עניין יכולה למצוא בנו התקשורת? בתנועה אינסטינקטיבית ניסיתי להסתיר את פני בידיי. אבל שוב הן הזכירו לי שהן כלואות מאחור.
השפלתי את ראשי לאספלט, אבל צלם חרוץ טרח לכופף את קומתו ולתפוס את פני הכבושות בקרקע. עוברי אורח עצרו והתבוננו בנו בסקרנות. אולי הבושה הלוהטת היא זו שחיממה אותי והצילה אותי מלמות מהקור הנורא.
השוטרת האיצה בי למהר את קצב הליכתי. איך אפשר ללכת על רגלי אבן?
פתאום חטפה הרוח את כובעו של שמואל.
"הכובע! הכובע של בעלי!" הפניתי את תשומת ליבו של אחד השוטרים לכובע שנגרר על פני הארץ. הוא הסב את פניו אלי וחייך חיוך רע. התכופף מלוא שני המטרים שלו, הרים את הכובע ותקע אותו על ראשו של שמואל כשהוא מועך אותו ברשעות ומסנן מתחת לשפמו: "קח רבי, קח…."
הבזקי המצלמות תיעדו גם את התמונה הנוראה הזאת.
עכשיו עברנו דרך מעבר חצייה בכביש מרכזי. טור המכוניות הארוך עמד דום ומתוך החלונות השקיפו נהגים סקרניים על המצעד המרתק.
אם לא איבדתי את חוש הכיוון, הרי שחזרנו לנקודת המוצא והועלינו לרכבים שהמתינו לנו באותו מקום. אם אכן לא טעיתי, פירושו של דבר שלכל המצעד הנורא הזה היתה מטרה אחת: להשפיל אותנו עד עפר.
ניסיתי את מזלי: "אולי תתני לי הסבר במה אנו מואשמים", פניתי אל האישה שישבה צמודה אלי, מי יודע, הרי אני עלולה לנסות לרדת מהרכב הנוסע.
היא לא הביטה בי כשהשיבה מונוטונית: "שאלות ותשובות בהמשך".
אחרי עשרים דקות נסיעה הגענו למפלצת אפורה וכעורת פנים.
ברוכים הבאים לבנין המעצר 'אמ- סי- סי' שבמנהטן.
שובינו הובילו אותנו לאולם רחב ידיים. בספסלים ישבו עצורי אותו היום. כל הניצודים ב'אקציה' היומית. כולנו היינו אזוקים.
ישבנו על ספסל הנאשמים, ולראשונה בחיינו לא היה מדובר עוד בסתם ביטוי שפתי. שמואל סיפר בעצב כי הטלית והתפילין נלקחו ממנו. הוא ניסה להחזיק בהם בידיו הכבולות בקושי רב במהלך הנסיעה, אך לפני הכניסה לכלא לקחו לו אותם בכוח.
במשך מספר שעות חיכינו לתורנו. אם חשבנו שאחרי שעות ההמתנה נקבל מענה על מה ולמה נעצרים אזרחים אוסטריים סתם בבוקר כהה אחד, עד מהרה התבררה טעותנו.
כל אחד מאיתנו נקרא בנפרד לביקורת.
מאחורי החדרים הסגורים חיכה לנו צוות שעבד ביעילות בשיטת הסרט הנע, ולקח את פרטינו המגוונים: טביעות אצבע, שקילה, מדידה, הקף ראש. האנשים האלה עובדים בשתיקה כבדה. אף מילה, אף הסבר מה פתאום לוקחים אנשים באמצע החיים ובודקים את גובהם, מספר הקילוגרמים שהם נושאים וטביעת אצבעותיהם הייחודית.
המערכת השקטה והמשומנת הוכיחה גם את שירותי הפוטו האיכותיים שלה. היא כללה תצלום נרחב של האובייקט מכל זוויותיו וכיווניו. פנים, גוף, מאחור, מהצד.
כשזה מסתיים אנו מועברים יחד לחדר אחר. שם אנו נשאלים למספר ילדינו, שמותיהם ומקום מגוריהם.
היינו אחרי שעות ארוכות של צום. התשובה לבקשתנו לטעום דבר מה היתה: "אין אוכל, למעלה תקבלו". הבנו שכוונתם היתה לתאי המאסר. החלום לחזור היום לביתם של הפיירבגרים, התרחק.
בקשתי שוב ושוב לשתות מאחר שהיינו קרובים לעלפון. לא קבלנו שתייה. התקרבנו להתמוטטות.
אחרי כל זאת, שבע שעות ארוכות מאז המחטף, זכינו לראות אות חיים ראשון מן העולם החופשי.
עורך דין שהגיע מטעם הקהילה היהודית. אולי הרשי פיירברגר פעל בשבילנו מבחוץ, חשבתי, והיה באקט הזה בשביל לעודדנו קמעא.
אה, עכשיו סוף סוף נוכל להבין מה קורה פה! למה חטפו אותנו מהבית? נוכל גם להסביר את עצמנו. סוף סוף מישהו התרשם שהכול טעות אחת גדולה. עורך דין יקשיב לנו, זוג אנשים תמימים וישרי דרך שבאו בסך הכול לקבל סכום כסף ששייך להם, ומצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח. יקשיב ויעמיד את הבניין כולו על טעותו הגדולה.
אבל עורך הדין היסה את נאומנו כבר בתחילתו, בתנועת יד מהירה. הוא לא בזבז את מילותיו. הוא לא בא להקשיב לנו. הוא בא להסיר את הלוט, והטיל עלינו את הפצצה באחת. אנו מואשמים בהלבנת הון. בסחר בסמים. העונש על העוון דנן הוא עשרים שנות מאסר.
"אבל זו טעות איומה!" הזדעקתי לפני ששמואל הספיק לפתוח את פיו, "באנו לקחת חוב שמגיע לנו, ואסרו אותנו??? אין לנו שום קשר לעסקים האלה! צריך להקשיב לספור שלנו!"
הוא הביט בי במבט תמה: "אני רואה שאת לא מבינה מה מצבכם, מיסיס פראנק. ה ס י פ ו ר
ה א מ י ת י ש ל כ ם לא מעניין כרגע אף אחד. עכשיו צריך לנסות לבנות ספור חדש כדי שעל פי החוקים האמריקניים תצאו בעסקת טיעון אחרי עשר שנים בלבד".
באותו רגע חדרה ההבנה הנוראה לליבי. הבנתי שאם אני לא יכולה ללכת עם האמת שלי – הכול פה שקר. ומול שקר אינני יודעת להתמודד.
רק עכשיו התחלנו להבין את עומק התהום. איך בוראים סיפור חף מפשע מאסופת כזבים?
הוא שומר את שאר הפרטים לעצמו, ואחרי בשורת האיוב מסתלק מהזירה.
אני מסיקה כי עו"ד ג'יימס טיילור גרר אותנו לאמריקה בעורמה. עוד חסרים לי חלקי פאזל, אבל בחלק הזה אני בטוחה: הכול היה, כנראה, מתוכנן מאד. הטלקס שלא הגיע היה פיתיון כבד כדי להביא אותנו לאמריקה. הסיבה טרם הובררה לי.
שמואל מזכיר לי בעצב את ההבדל בין חוקי האדם לחוקי האלוקים. על פי התורה הקדושה המוציא מחברו עליו הראייה. באת לטעון על פלוני? אדרבה, תוכיח! תביא עדות לאמינות סיפורך. רק חוק זאבי יכול לצוות שכל זמן שיש חשד, מותר לעשות לך הכול. לתפוס אותך, לאזוק אותך, להרעיב אותך, להקפיא אותך, להשפיל, לקחת את חירותך ואת כבודך ולהתייחס אליך כאל פושע וודאי. כל זאת לפני שניתנה לך הזכות לומר משהו.
אנו לא מספיקים לעכל את המידע, כי מיד אנו מועברים לבניין אחר. אחרי הליכה שאין לה סוף בפרוזדורים חשוכים נעדרי חלונות, הגענו אל התחנה הבאה. גם שם נאמר שאין אוכל.
לא יכולתי לשאת זאת עוד. נשכבתי על דרגש עץ שהיה בפינת האולם, אבל תכף ומיד הגיעה אישה שהקימה אותי משם, והורתה לי להיכנס למלתחה.
במלתחה נבדק אם אינני מסתירה סמים. כעת עברנו כל אחד בנפרד מתא לתא. בתא הבא נלקחו ממני הבגדים, וניתנו לי בגדי אסירה.
היה זה אחד הרגעים הקשים ביותר בגיהנום.
עוד יעברו עלי מאורעות רבים, ייסורי נפש וגוף, ימים ללא שמש ולילות אפלה ניתנת למישוש, דיונים מורטי עצבים, ביזיונות והשפלת צלם אנוש וגעגועים מעני נפש – אבל כאישה חרדית, באותו הרגע שבו אילצו אותי בשם החוק להסיר את כיסוי הראש וללבוש מדי אסירות שאינם הולמים את הצניעות, משהו התמוטט בי מבפנים.
פרצתי בבכי. הן לא התרגשו מהשפה הזאת. לא עזרו כל תחנוני ובקשותי. הנשים במלתחות היו אטומות כמו הקיר שעמד מאחוריהן וחוץ מלהנהן בשלילה בראשיהן, לא אמרו דבר.
ראה השם בעוני בתו ובתא הבא קבלתי 'טי שירט' להחלפה. מיד כיסיתי בו את ראשי.
ברגע מפגש קצר סיפר לי שמואל, לבוש במדי אסיר קצרים בעיצומו של החורף הניו יורקי – כי בנס הם לא לקחו ממנו את הטלית הקטן.
מסלול המכשולים לא מסתיים במהרה. אנו עוברים מתא לתא ובכל תא מחכה לנו פעילות שונה. רופא מתחקר לרקע בריאותי. שוב החלפת בגדים על מנת לבדוק שאין בהם סמים, כאשר בדיקה זו חוזרת על עצמה מתא לתא. שמא ניצלתי את זמן המעבר להטמין בבגדי האסירה שלי חומרים מסוכנים.
באחד המעברים הצלחתי לזהות חלון מיניאטורי. בהרף עין שהיה לי עד שנכנסתי לתא הבא יכולתי להתרשם דרכו כי אנו נמצאים במקום שמור ומבוצר, מוקף חומות עבות וגדרות תיל, בגובה עצום.
רק אחרי שהיה ברור ומחוור מצבנו הרפואי והמשפחתי, הכללי והפרטי, וכל פרטינו תועדו בקלסרים עבי כרס – הגיעה סוהרת.
היא הפרידה ביני לבין שמואל