שנים אני יושבת ממתינה בתחנה, והאוטובוס שלי לא מגיע. כבר אין לי כוח לחכות, אבא. כולן זכו בקו ובקב שלהן, ורק אותי, אישה קטנה בלי כח, השארת להמתין. אין לי אף אחד לבכות לו, לתמוך ולהיתמך. רק עליך נותר לי להשליך יהב.
בתשע נקישה ענוגה על דלת הבית. אני לא יכולה לפתוח לרבנית, אני מצטערת. אני לא יכולה לא לפתוח. כנראה אני בכל זאת פותחת, כי היא לא הייתה נכנסת בלי רשות.
היא לא מסתכלת עליי. רק מושיטה לי מכתב: "שולמית, זה היה בדואר שלך."
והיא הולכת לה, משאירה מכתב בתוך השלולית שעל המפה.
על המעטפה כתובה מאחור רק מילה אחת: "מחני".
מה היו המילים העוצמתיות שהפיסו את דעתה של האחרונה בתחנה?
האחרונה בתחנה הוא ספורם של הממתינים בצד הדרך. מול עיניהם אץ ההמון בקצב המהיר והבריא של החיים, זורם בקו המהיר. שועט. השעונים של האחרונים בתחנה מתקתקים בקצב אחר, איטי ונוגה ושקט. כל כך שקט.
מה נוכל לתת לך, אחרונה בתחנה? להמתין במקומך- הן לא נוכל. לכל אחד קצב האלוקים את קצב החיים.
"יש מה לתת," היא עונה בשקט, רק מי שקשוב, ישמע. רק מי שיתכופף- ירגיש. רק מי שיפנה את ליבו- יכיל.
וזה מה שמנסה לעשות הספר שבידיכם.