תפריט
איזה יופי לראות אותך, בואי, שבי". איזה יופי שהספה לא מלאה בהררי הטקסטיל שקודם רבצו עליה. נס שגילי מנעה את החרפה.
שגילי. בבת אחת מציף אותה כעס על גילי הזורחת, שכבר יושבת צמודת כתף למרים הכלה, בספה הריקנית מחרפה. ריקי בת החמש מושכת בחצאיתה הנקייה בזכות גילי, כמו תינוקת מתביישת. אהובי בת השלוש עשרה תופסת עמדת תצפית רחוקה, וסוקרת בביקורתיות שנבטה בה לאחרונה, את האלמנטים השונים שהביאה מרים הכלה איתה. איי, כמה שאהובי הולכת ונהיית דומה לה.
בנימיני תופס עמדה בטוחה באזור ארון הספרים, שם הוא עומד שלוב ידיים ונבוך מבוכה נדירה לו, כמי שאינו יודע מה תפקידו בשעה היסטורית זו.
"בנימיני, תביא שתייה לכלה שלנו, חמוד". שוב היא העליבה את בנימיני. הוא כבר כמה שנים לא מרשה לקרוא לו חמוד. וככה, במקום להפשיר את האנשים מקיפאונם, היא מקפיאה אותם יותר ויותר.
בנימיני הולך למטבח בפנים לא חמודות, והיא יודעת שהקרחונית הראשונה שצריך להפשיר זו היא בעצמה. כלתך הגיעה לחסות בצל קורתך. לא משנה שבערב פסח. לא משנה לך עכשיו איך היא הפציעה פה בשעת ערב חשוכה, ואיך היא מתכוונת לחזור לביתה ולמה באה ומה היו מעשיה כאן בעיר בלי להודיע ומה גילי יודעת שהיא לא יודעת, ולמה, למה היא מצוידת בהדגשה באלמנטים המקמטים את ליבה בטרדה.
בבת אחת היא נזכרת ללכת אחרי בנימיני למטבח, כי נזכרת שאין מכבדים בשתייה בלבד כלה המגיעה לביקור שלא מן המניין. ריבונו של עולם, איזה כיבוד מן המניין אפשר להגיש בערב פסח? למה גילי עושה לה את זה?
היא מצליחה להניח את הרתחה בצד, ולמשות מתוך האשפתון השחור המאכלס את שיירי החמץ, חבילת וופלים ממולאה בעיקר באוויר. כמה כעכים ששוחים בים של שומשום. שלוש פיתות יבשושות. במקום כיבוד, היא תצטרך להגיש מילים מסבירות.
היא מניחה את הוופלים על צלחת חד פעמית לבנה וחיוורת, כמעט מתפתה לפזר סביבם שומשום, ומכריחה את עצמה לא להרגיש בושה ולא חרפה. סליחה, ערב פסח בבתי ישראל. לו הייתה מגיעה הכלה המהוללת בסתם יום של חול, ומקבלת את הכיבוד הזה, רק אז היה אפשר לתהות על תפקודה.
"הנה עוגת הג'רבו ששרדה לנו. 4 קומות". לפעמים, בשעות מצוק, ההומור שלה יוצא לפעולה.
הכלה מצחקקת בנועם, מניעה את ראשה בסלחנות, והעגילים שלה רוטטים בעוצמה יחד איתה.
"זו במילא העוגה שאני הכי אוהבת". היא אומרת, מושיטה יד לקחת. מיכל מצמידה את המשפט הזה חזק- חזק אל לוח ליבה. שיכסה את העגילים. ואת כל השאר. הוא מעיד על מידות טובות, מיכל. וזה הכי חשוב. כלתך נותנת לך הרגשה נוחה. בפיקחות ובנועם היא נותנת אותה.
הג'רבו מקבלת עוצמה בזכות בקבוק המיץ שמוצא בנימיני באחד הארונות שטרם נכבשו, גילי מוזגת כוסות, ומשהו באווירה האסקימואית מתחמם. גדולה לגימה שמקרבת. עכשיו כולם מקשיבים למרים שמספרת על הטיול שלה, עם חברה שלה אחת, לצפת. לחברה יש קרובים בצפת, היא הלכה אליהם עכשיו, ונשארת לישון. הכי טוב לטייל עכשיו, בערב פסח, כשכולם מנקים, וככה לא צפוף. הכלה מתארת את חוויות היום והתרשמותה מן העיר בצפיפות ובקול לא נמוך, מתבלת בבדיחות המעוררות צחוק כבוש או משוחרר מהקהל, ומיכל מתאמצת להתרכז בכישורי הרטוריקה והדרמה שנגלים, במקום למנות את מספר מילות הסלנג השזורות בגובלן הסיפור.
הקהל נראה משולהב, אבל ליבה שלה הולך ומתקמט. פגשה את מרים ב'וורט' שהיה גם אירוסין. בחוג שלהם הכלה לא מגיעה לבית החתן, לא בשבת ולא בחול. בימי שישי דיברו. אבל לא דומה שמיעה לראייה, ולא דומה שיחת שישי מקוצרת לביקור מתארך בערב פסח, שמן הצד נראה שגמרו לנקות פה הכל, ורק-רק חיכו לכלה שתגיע.
עכשיו מרים מספרת לקהל הקשוב על עיר האמנים מזווית ראייתה, ועל כל מיני תיירים משונים שראו והמון בעלי תשובה, ובעזרת ה', מחר התוכנית היא שילכו לבית העלמין להתפלל.
מיכל מקפיאה בכוח את השאלה הנשאלת בתוכה, אבל גילי מהבהבת לה בהולות בעיניה, ויוצאת למטבח. מיכל הולכת אחריה, מחזיקה ביד את הצלחת החד פעמית, בשביל התירוץ לנוע למטבח.
"הצימר שלנו פנוי, נכון אמא?"
"לא, יש שם מתארחות". במאמץ נורא הוד היא מצליחה להנמיך את קולה המבקש לטפס אצל ההרים הנישאים.
"אבל השני כן פנוי".
"הוא לא מאורגן". ממתי גילי סובלת מטיפשות. לא, זו לא טיפשות. זו אטימות. משהו חדש שאוטם ועוטף את דמותה הישנה והילדותית. לא כאן המקום והזמן להגיד לה כל מה שהיא חושבת על הבי…
"אז אולי אצל גשטטמן כן אפשר?"
"באמת גילי, להפיל על משפחה ברוכה פרויקט אירוח בערב פסח?"
"לארח בחורה אחת, זה פרויקט אירוח?"
היא רוצה לענות, אוהו רוצה, בוערת, אבל היא לא יכולה להתלחשש ככה עם גילי במטבח, כי הלחשושים ינועו לסלון שנהיה שם פתאום שקט. היא נותנת בגילי מבט מפלח כליות ולב, מקווה שהמבט מעביר כל מה שהיא חושבת על הביקור הזה.
גילי מחזירה לה מבט בוהה, ורוקעת ברגלה בלחץ. "אז מה הכלה שלנו תעשה עכשיו, אמא, אין תחבורה מצפת". המילים 'הכלה שלנו' נהגות בהדגשה. אמא, זו הכלה שלנו. לא יכול להיות שנפקיר אותה הרי.
היא מרגישה לרגע לא נעים. מרים היא לא פרויקט. היא הכלה שלך. את צריכה לחרוד לה ולגורלה. אבל לרגע שוב הכעס מנצח.
"על זה היה צריך לחשוב קודם, גילי".
"היא לא חשבה. מה נעשה עכשיו?"
מיכל שותקת. היא לא יודעת על מי התרעומת גדולה יותר, בשעה מכעיסה זו. הכלה קשישה מגילי בכמה שנים. היה צפוי שהיא תשקול מראש את צעדיה. ושלא תרגיש כה נעים לבוא ללון בצל קורת החמות בקושי חודשיים אחרי הוורט, ובלי הזמנה. ובכלל, שתהיה קצת יותר ביישנית. שלא תחתוך כבר מההתחלה את האוויר בבית של השויגער בתנועותיה, שלא תהדס סביב בצעדים בטוחים, ושלא תנסה להוכיח לכולם שהיא ממש-ממש מרגישה בהחלט בבית.
אוי ואבוי, תראי כמה מהר את הופכת לשוויגער מהסיפורים!
מיכל משתדלת לחזור, אפוא, למציאות. יושבת מהצד, ומתאמצת לתת הרגשה של מהאמצע. מקשיבה עוד ועוד למרים השופעת, ובליבה תוהה בדאגה מתי כל זה ייגמר, ואיך כל זה נכנס למשפחה שלה, והופך לחלק אינטגרלי שלה. חלק שמתפללים שיישאר, ולתמיד.
ובלילה, לאחר שגילי ומרים היו מאופסנות בצימר הלא מאורגן שגילי בכוחות שלא נודעו והתגלו בבת אחת, הצליחה לארגן ברבע שעה, ומיכל הודתה בפני עצמה שהיא יראה מהמחשבה שגילי שלה הולכת ומתחברת כל כך עם כלתה, והמחשבה שמחברת כלתה היא יראה, גרמה לה יראה ענקית שרק הפרשי הזמן האיומים בין ישראל לפרגוואי לא גרמו לה להתקשר – היא לא הצליחה לעצום עין.
מחשבות בלהה מילאו אותה, ולא היה מישהו שייטול את המושכות ואת המחשבות בזנבן, ויזכיר לה כמה שהכל באשערט, מיכל, ואיך אנחנו רק מקבלים הרגשה של מושכים בחוטים.
ולכן מיכל מייסרת עצמה בשוטים ועקרבים שאולי, אולי היא הייתה לחוצה ונמהרת מידי, בעת הבירורים. אולי היא רק רצתה לראות כבר את אלי חתן, ולכן נחפזה. אלי שלהם הוא בחור לא הכי למדן, זה נכון, והיו אי-אלו אירועים, במיוחד בשנתיים הקריטיות לשם ולשידוך. לכן, אולי מרוב לחץ, היא לא ביררה מספיק ולא ירדה לעומק, ולא הקשיבה למה שאולי ניסו להגיד לה, בלי מילים.
ורק היא נושאת באחריות השידוך הזה. רק היא ביררה. הכל עליה. רובי רק קיבל מידע ממנה, ואמר אמן.
ואולי היא לא ראויה לאמון שבנים נותנים באמותיהם, בשעה שהן מחפשות להם את אבידותיהם.
מיכל קמה חרדה ממיטתה, לכיוון המטבח. היא תלך לשתות משהו. אולי תה חמים ירגיע קצת את הבהלה.
הם בנו קיר מפריד כשחלקו, אבר מן החי, חדר גדול מדירתם, לטובת צימר אירוח נוסף. אבל גם הקיר שנבנה לא מגבס, לא מחריש את הצחקוקים של הכלה וביתה גילי. טוב שאהובי לא התעקשה להצטרף למחנה. בכלל, התהיות בעיניים של אהובי, מגבירות עוד את קמטי הדאגה בליבה. מה תעני לה, אם תהין לשאול?
הפחד מתעצם מרגע לרגע.
עוד מעט תהיה חתונה. רובי יגיע. את לא תהיי לבד בשמחה. חס וחלילה. יחד גידלתם את אלי לתורה ולמעשים טובים, יחד גם לחופה. אבל אחר כך הוא שוב יצטרך לגלות בשביל פרנסתם.
ואז, אז את תישארי פה לבד, לארח את הנחת.
ואת מה שלפעמים, אולי יסתיר אותה.
פנינה פקשר
office@paksher.co.il
0527615948
© כל הזכויות שמורות לפנינה פקשר | developed by 100watt 2018