האחרונה בתחנה
יש דרך קצרה שהיא ארוכה וארוכה שהיא קצרה. אני בוחרת בדרך השנייה, ובכל יום מקיפה את גינת הפרויקט בסיבוב גדול. חוזרת מהעבודה, חובקת את התיק, מישירה מבט לאספלט, רק לאספלט. גינת הפרויקט אינה בשדה הראייה.
המחשבות המלוות אותי בדרך הארוכה שהיא הקצרה הן: לא טוב שקנינו דירה בפרויקט, לא טוב.
כולם פה פחות או יותר מהלכים על אותו השביל, כמו עדר צאן צייתן שהולך יפה בתלם בלי לסטות, חלילה. הנשים באותו עשור פחות או יותר, ממהרות לעבודה או מקטרות בחדרי המדרגות שאין עבודה. הגברים אברכים בכויללים שיש כאן בשופי, או עושים לפרנסתם. מהדלתות עולה ריח של ארוחת צהריים בשתיים, טפיפות רגליים בחדרי המדרגות בארבע, גינות שעשועים מלאות בילדים ובתינוקות מארבע עד שש וחצי, צעקות ללכת לישון בין שבע לשמונה-תשע.
אם היינו גרים בעיר רגילה, שכל סקלת החיים מצויה בה, היו חיות לצידי נשים שמשיאות ילדים ונשים שרק עכשיו נכנסו לחופה, כאלו שבאמצע הדרך וכאלה שבתחילתה, כמה קשישות בודדות ופסיפס אנושי של כל הגילאים והמצבים. וצחוק פעוטות ופעיית עוללים לא היו עולים מכל חלון בעיר, ובין ארבע לשש לא היו רק עגלות רתומות לאמהות חורשות את שבילי עיר מגוריי.
בעיר רגילה היו עוד כל מיני נשים, שכל אחת נמצאת בנקודה אחרת במסלול הענק ששמו חיים. שם שונותי לא הייתה בולטת כמו כאן, ואולי לא הייתי נאלצת לבחור לי דרכים ארוכות שהן קצרות, מסוג אלו הפוסחות על גינת הפרויקט, בכדי להגיע ליעדי.
ודאי, גם שם היה עמוק החסר כמצולה, אך בולט פחות בסביבה הרב-גונית.
נעים מאד, שמי שולמית. תנו לי לספר על העבר, בבקשה. בחורה ממש מוצלחת. לפני עשר שנים היו לי המון הצעות שידוכים. מצחיק לנפנף בזה עכשיו, אבל זה מה שאני עושה. עבודות קורצות חיזרו אחריי. הילה סבבה אותי. כל הדברים הטובים היו התפריט במגש חיי.
רק אל תבקשוני לתאר את עצמי בהווה, בסדר? אין לי הרבה מה לומר, כי משהו יסודי השתנה לגמרי בתשע השנים האחרונות, וכל מה שכל כך הלך, הלך!
אני שומעת צעדים נמרצים מאחוריי. לא יפה לסובב את הראש. קצת סבלנות, והצעדים עוקפים אותי. נדמה לי שקוראים לה חני. גם היא לא הולכת בתלם. אם כן, יש לנו מן המשותף, אבל חוץ משלום, שום כלום. משהו בה משדר "שמור מרחק, בבקשה". הכל מטופח מהעקב ועד לפאה, פרצוף עסוק, ענוד בחיוכי רפלקס: הכל בסדר גמור, ויותר גמור מבסדר.
האם גם היא בוחרת בדרך ארוכה שהיא קצרה או שזהו המסלול לביתה?
אני מהנהנת לה לשלום. היא עסוקה, כנראה, מלהשיב לי, ממשיכה הלאה במהירות אצן.
אבל השם מזמן לי בדרך גם כאלו שזמנם בידיהם לומר שלום ויותר מכך.
וואו, הרבנית! היא בדיוק צועדת למולי, כמו שמש טובה ביום חורפי. מתנה אחרי יום עבודה. היא מחייכת אליי את חיוכה מבפנים. "מה נשמע, שולי? איך בעבודה? אני חושבת עלייך."
רק לה מותר לומר ככה, רק לה. אם מישהי אחרת הייתה אומרת את זה, הייתי מפנה לה עורף תכף ומיד. סליחה! אני לא חומר למחשבה!
אבל לרבנית מותר, והמילים שעלולות להרגיז נותנות לי דווקא תחושה של נאהבת וחשובה ויקרה ותופסת מקום בעולמה הרחב של האישה המלאכית הזאת. בעלה הוא הרב כאן במקום, אבל היא זכתה בתואר בזכות עצמה. אנחנו נפגשות לפעמים ומשוחחות בטלפון, אם תחת הגדרת "שיחה" נכלל מונולוג מצידי ואוזן קשובה מצידה, ובשנים האחרונות כשלאמא כבר אסור לבכות, אז בוכים לה.
יש דברים שאי אפשר להצביע על הנקודה בה הם נוצרו. אחד הדברים הוא הקשר ביני לבין האישה הפלאית הזאת.
הרבנית אומרת דברים מסתוריים בקול פשוט: "יש לי רעיון, שולי, והוא מתאים לך, והוא ייטיב איתך ועם רבות נוספות. יש בו מימד של חסד ומימד של אתגר."
אני מרגישה בחידון. תמיד הייתי טובה בחידונים. פעם הייתי כלה בחידון של הסמינר. עליתי לשלב האחרון וטיפסתי לראש הפירמידה מתוך אלף בנות הסמינר. אני מניחה שהיום רוב הבנות הללו עקפו אותי בשביל. המחשבות סוחפות אותי לכיוונים בלתי צפויים בזמן האחרון. כל מילה גוררת מילה אחרת ומעלה בי אסוציאציות. אני עוצרת את המחשבות. במקום שנמצאת מחשבתו של אדם, שם הוא נמצא. תני כבוד לרבנית ושובי מזכרונותייך אליה.
הרבנית אף פעם אינה מהססת לומר את שבליבה. היא לא נבהלת אם הודפים את דבריה. אולי בגלל זה, זה לא קורה: "קבוצת תמיכה, שולמית. לאסוף את הנשים היקרות שמצפות, פעם בשבוע, בבית שלך. נבנה תוכנית מחזקת, נותנת כוחות. נביא גם חוות דעת מקצועיות. מה דעתך?"
מכל הדעות בעולם אני נותנת דעתי משום-מה דווקא על חני הזאת, שהלכה קודם לפניי בצעדי ריחוף, ממהרת לברוח. כמוה יש פה עוד עשר ואולי יותר. כולן נחבאות אל הכלים והשבילים. הרבנית מתכוונת שכולן תתאספנה יחד. "קבוצת תמיכה" היא קראה לזה. היום זה הרי בטרנד: יש קבוצת תמיכה לשמנים, לנגמלים מעישון, לנשים בגיל הזהב. וברוכות הבאות לקבוצת תמיכה לחשוכות ילדים. קבוצה של נעבך, אסופה של מי שלא בקצב. אגודה של הצולעות אחרי כולן. למה לקבץ את כל הכאב למקום אחד?
"זו זכות, שולמית," מסתנן הקול היציב לתוך המחשבות המתנגדות, "להתפלל זו על זו. לחזק ולהתחזק. לשמוע דעה מקצועית. ואת מתאימה לכך."
אני מחייכת חיוך שאין לו כלום עם חיוך. פעם התאמתי לכך. לפני שבעים שנה אולי, הייתי רכזת חברתית בסמינר גדול, וארגנתי במרץ כל מיני קבוצות והפעלות. אבל היום אני מדי זקנה בשביל זה. זקנה במראה צעיר ורענן, שמתלבשת בכל בוקר בבגדים יפים ובחיוך. חיוך הוא התכשיט הכי יפה שנחונה בו האישה, אם רק יש לה חשק לענוד אותו. ואני מתאמצת לאסוף כוח ולחייך עוד.
"יש לי תוכנייה לפעם הראשונה." זו הרבנית. היא כבר אוחזת שם. מספרת מה בתוכנית.
"מה שנשאר לך בסך הכל זה להתקשר לכולן ולהציע להן להצטרף."
זה מה שנשאר לי, זה הכל.
***
מוטי דווקא התלהב. "זה מתאים לך! את חברותית, בעלת מרץ ויוזמה, בעלת כושר ארגון." אך אני, כאמור, חושבת שכל הכתרים הללו יפים וראויים לי בלשון עבר.
אני יודעת היטב למה מוטי שמח ברעיון. אי אפשר שרק עבודה, עבודה ועבודה תמלא את חיי רעייתו. אפשר שתוכנית כזאת תקצר את הערבים ותעייף את הלילות ותעסיק את שעות היום בטלפונים ובפעילויות ותמלא את היום במעש ואת הראש במחשבות מסוג אחר. הוא רואה את המעלות הללו, ותומך בקבוצת התמיכה משום שהיא תתמוך ברעייתו. אלו בדיוק המחשבות שחולפות עתה בראשו. אחרי עשר שנות ציפייה ביחד, המחשבות נעשות שקופות, ואין צורך לדבר עליהן.
אחרי יומיים, אני אומרת: "אתה יודע מה? רק בשביל הרבנית אני הולכת לעשות את זה." משהו אמיתי בתוכי מתקומם, כשאני ממשיכה לומר: "אני לא מסוגלת לסרב לה אחרי כל מה שהיא עשתה למעני. אני מתביישת נוראות להתחיל להתקשר לכולן, אבל אני אעשה זאת בשבילה."
הזקן ממול נד בהסכמה רבה: "כן, בשבילה, שולי. מגיע לה." ובמבט העיניים, עמוק בפנים, אני מוצאת את הסיבה האמיתית להסכמתו הנלהבת.
קדימה, עכשיו צריך לאזור את בטחוני העצמי, לתמוך יתדותיי וליצור קבוצת תמיכה. אני מכינה את הרשימה בקלות. מזמן אגרתי בליבי את כל הנשים כאן בפרויקט ששטות בסירה שלי. אני יודעת עליהן שם ומשפחה ומספר שנות המתנה. עד היום לא יצרנו שום קשר ממשי. להפך, אני חושבת שמבטי העיניים חמקו במפגשים האקראיים, והשלום היה נבוך וחפוז. עכשיו מוטל עליי התפקיד לקשר בין כולן.
מי תהיה הראשונה? אני חושבת משום-מה דווקא על חני ההיא ומתכווצת. חני היא סמל לחוזק ולעוצמה למרות ועל-אף, רק אל תגרדו את הציפוי, בבקשה. האם טלפון כזה מצידי הוא ניסיון לגרד את מה שהיא מעדיפה לצפות?
לא, לא, חני תישאר לסוף! רק המחשבה להתחיל בה גורמת לי לרצות לעזוב את הכל. אני בוחרת ביודית. זו האמריקנית שמקפידה לרדת לגינה ולהתחכך בכאב. בוחרת לשבת בתוך כל האמהות והעגלות ולהקשיב לכל סיפורי המטרנות וכאבי האוזניים. כשאני מקיפה את הגינה בסיבוב היומי בלי להעיף מבט, אני יכולה מדי פעם, כשאני בכל זאת פוזלת פנימה, להבחין בה מרחוק, יושבת בתוך כולן, מנדנדת עגלה או מאכילה פה נעול. משתדלת לצעוד בשביל עם כולם, ובלי עגלה. איך היא יכולה? כל אחד מתמודד עם החסר בדרך משלו. היא כנראה נוצרה בבית חרושת אחר, המיסיס. שמעתי ששכנותיה מפיקות תועלת מהעניין ומביאות לה ילדים לבייביסיטר.
האקצנט האמריקני עונה לי ב"הלו" חלש. אני יודעת ששעת ערב זו שעה קשה. הבעל כבר יוצא לכוילל ערב ונשארים את ושניים וחצי כלים וחלון מחשיך, ועוד יום שהלך לו בדרך כל הימים.
אני מדקלמת כמו טלמרקטית שמשלמים לה לפי שעה. דממה בקו. ואחר כך יודית צוחקת צחוק אמריקני נבוך: "הו, זה רעיון יפה וחשובה! כל הכבוד את! רק אני יש לי פרובלם, אני לשמור על אחיינים שלי בשעה זאת, ביום השני."
אני כועסת על הגיסה של יודית בכל ליבי. בגללה יודית לא תוכל להגיע, למרות שזה רעיון יפה וחשובה! איך היא מסוגלת להעצים את החלל של גיסתה פעם בשבוע ולצאת לה לסידורים? בגללה יודית תפסיד את המפגשים! אבל יודית ממשיכה מיד: "או-קיי, את יודעת מה? נראה מה להיות. אולי אני משכיבה אותם מוקדמת."
אני רושמת את יודית, בתקווה שהיא אכן משכיבה את האחיינים בשבוע הבא מוקדמת, או שגיסתה מתחילה להפסיק לנצל את שירותיה בערבי שני.
תמר השנייה. זו שלא יודעת לשחק ולהציג, אינה מכירה בקיומן של מסכות ורגשותיה כמראה לפנייך. אני רואה אותה כל בבוקר בתחנה, מחכה לאוטובוס. כל רשמי הלילה ניכרים על פניה. עיניה עיני לאה רכות, היא מצונפת על הספסל, ונראה שהיא מבקשת להתנצל על המקום שהיא תופסת והאוויר שהיא נושמת.
כבר רציתי כמה פעמים ללחוש לה: חמודה, שטפי עיניים, לבשי כל בוקר גם חיוך בצאתך מהבית. יש עוד כמה דברים יפים בחיים עד שיבוא הילד. וככה לומר לה עוד כל מיני דברים כאלה שמחזקים אותי בשעת הדחק. אפשר שקבוצת תמיכה זה באמת רעיון טוב. אולי בבית שלי אוכל לומר לה דברים שלא אזרתי אומץ ללחוש לה ברחוב?
תמר שותקת ושותקת עד שאני תוהה אם יש בעיות בקו. אבל אחרי דממה ארוכה, היא אומרת בקול צרוד כזה: "אה, קבוצה? אני צריכה לשאול את בעלי." איזו תשובה אלגנטית!
"מתי תהיה לך תשובה?" אני מבררת.
"עוד שתי דקות."
אני שומעת לחשושים מעבר לקו. לא יפה לצותת, אבל הקול הגברי מדבר בקול: "כן! כן!"
הקול הנשי מייבב משהו בתגובה, הקול הגברי מונמך, שני משפטים נוספים והיא עולה על הקו: "נו, טוב, בסדר, אני אבוא פעם אחת ונראה איך זה."
רשומה.
עכשיו תורה של עופרה עם סגולה. זה הכינוי שקשרתי לעופרה שגרה בקצה הפרויקט; עופרה שניסתה את כל הסגולות ומחלקת אותן באובססיה לכל העקרות. "הלכת לרב איקס? נסעת לשונמית? ונשמת בכותל? ועל הרבנית הצדיקה שמעת? מתארגנת הסעה לעמוקה, לרשום אותך?"
עופרה מתייחסת לקבוצת התמיכה בהתלהבות, כאילו היא עוד סגולה להיפקד: "רעיון מצוין! כל המתפלל על חברו נענה תחילה! אפשר לומר תהלים החיד"א ותהלים המחולק ולארגן כל ראש חודש הסעות לקברי צדיקים ולהפריש חלה ביחד ולחלק שמירת הלשון לפי שעות."
אני מקבלת סחרחורת, מציעה לעופרה לרשום את הרעיונות לפניה וליישם אותם בקצב השווה לכל נפש. ובבקשה לא להציע מיד הכל. לא לכולן זה מתאים. עופרה רק מתנגדת ליום. למה שני? יום שלישי הוא יום שנכפל בו כי טוב. רק אחרי שאני מזכירה לה שיום שני בערב הוא אור ליום שלישי המבורך, נחה דעתה.
גיטי מרירה: "קבוצת תמיכה. זה מה שחסר לי! מה זה, קבוצת תמיכה לדיאטה?" ואחרי רגע בקול של מישהי שגומלת חסד עם זולתה: "טוב, טוב, אני אבוא פעם אחת לראות מה זה."
צפורה מסרבת בכל פה וגרון. בשום אופן לא! בשביל מה? צרת רבות נחמת שוטות! שלום ולא להתראות!
חלי מסכימה רק אחרי שהיא שומעת מי ומי הרשומות.
וחני נשארת לסוף. אני מרגישה פחד להתקשר אליה. בסוף אני מעמידה את דמותה של הרבנית מול עיניי ומחליטה לאסוף ממנה כוח בשיחה עם חני. אני מתקשרת.
ה"הלו" של חני אדיב ונחמד, בלי שום שיריים אחרים.
האם חני תדע מי אני? בינתיים כולן ידעו. מתברר שלא רק אני אגרתי את המצפות בליבי. כן, אפילו חני יודעת. אני מצטטת את המשפט הפותח בקול בלתי יציב.
רגע של שקט, עיכול המידע המרעיש, ולאחר מכן: "נחמד מצידך. אבל יום שני בערב? אני עובדת. מצטערת." כאילו רק היום הוא הבעייתי, רק היום.
"חבל," אני אומרת ורוצה לנתק.
"באיזו שעה?" היא בכל זאת שואלת.
"שמונה," אני עונה בתקווה.
"אם בשמונה וחצי – אולי, לא מבטיחה, אולי אוכל לעשות מאמץ ולהגיע ישר מהעבודה."
"יהיה שמונה וחצי," אני אומרת מדעתי. אני מקווה שהשינוי יתאים לרבנית.
"נראה. לפעמים אני עייפה." היא שוב מאכזבת, אבל אני רושמת אותה.
אני קוראת שוב ושוב את הנרשמות, והנה לפניי שבוע של ערבים עמוסי טלפונים, ועוד יומיים של התקשקשויות סביב לעוגות ופטיפורים וריצות למכולת.
נחמד לי שגם מוטי מרוצה מאד, ותומך בכל פה ולב בקבוצת התמיכה שעוד בטרם נפתחה, כבר היא תומכת ברעייתו.
***
יום שני מגיע ובא. משבע אני בסלון, פותחת את החלון ומסיטה את הווילון, מעבירה סמרטוט על הרצפה ומנערת אבק שאיננו מהמפה. ואם בסוף הן תתביישנה ותתחרטנה? ואם נהיה רק שלוש? ואם תהיה אווירה קפואה ומביכה?
בשמונה וחצי הן מגיעות בזו אחר זו. יודית באה למרות שהיא לשמור על אחיינים שלה כל יום שני. כנראה השכיבה אותם מוקדמת. הנה תמר, מתגנבת פנימה, תופסת בקושי חצי כיסא. הנה עופרה עם שקית ענקית. בטח יש שם תהלים המחולק ואולי ספר חיזוק כשי לכל משתתפת. הנה צפורה, היא בכל זאת באה! נחמת שוטות או לא, היא באה להתנחם ולהיתמך. הנה חלי וגיטי. כולן הגיעו, גם מי שהייתה רשומה בספק. וגם עוד שתי נשים – ילדות כאלה, עם טל נעורים על הפנים. אולי נשואות שנתיים. אבל אני חושבת שאולי יש כאלו ששנתיים ארוכות להן כעשור, ואם הגיסה והאחות כבר ערכו בריתות, הן גם מרגישות צורך להיתמך. ברוכות הבאות.
אני מחייכת לכולן מתוקף תפקידי, מזיזה כסאות בקול רעש, שופתת קפה, שולפת מהראש כל מיני משפטים שהכנתי לשעת הפתיחה. פעם הייתי טובה בזה. משמח לגלות שהכישורים הללו נשתמרו בי.
רגע, איפה חני? אני נלחצת. היא לא הבטיחה. למה כל כך חשוב לי שהיא תבוא? התשובה אינה נהירה לי, אבל אני מרגישה שזה חשוב מאד.
היא מגיעה בסוף. בסך הכל באיחור של עשר דקות. תיק גדול על כתף, גו זקוף וחיוך שלא נגמר. אולי היא סובלת מעווית בלתי רצונית בעצם? אני חושבת לי בסרקזם, וזה לא יפה מצידי. חני שולפת מהתיק קלסר רב-רושם, מנצלת ביעילות את הזמן עד שיתחילו באמת.
הרבנית מגיעה. כולן קמות. אין מי שאינה מכירה ומוקירה את דמותה. היא פותחת בענייני דיומא. אחר כך היא נוגעת ולא נוגעת בכאב, מהלכת באמנות בלתי מצויה בין הטיפות, טיפין-טיפין. מגלה ומכסה, מזדהה ומחזקת. האווירה מפשירה משהו. היא מבקשת לערוך היכרות. מבקשת שם ושם האם. כולן עונות בזו אחר זו, בקולות נבוכים משהו, חלקן מוסיפות מספר שנות ציפייה. מול מבטה של הרבנית הכל אפשרי. חומות נופלות וסכרים נפרצים. אני מתעסקת בהבאת הכיבוד, ובכל פעם שנופלת שתיקה בסלוני, אני נמלטת למטבח להביא עוד מים חמים לקפה או עוגיות או מטאטא. אני מנצלת את העובדה שעכשיו הרבנית לקחה את המושכות בידיה. זו הפריווילגיה שלי בתור מארגנת הקבוצה.
אחר כך מחלקים את התהלים המחולק, ובסיומו מזכירה הרבנית את שמות כולנו. כששולמית בת חנה יוצאת מפיה, אינני מרגישה מבוכה. אני רק לוחשת את שמי אחריה, מודעת לכך שכולן מלחשות עכשיו את שמי, והדבר מחמם את ליבי ומרטיב את עיניי.
לסיום מתרוממת עופרה עם סגולה על רגליה, ומחלקת תפילה מתוך קובץ תחינות נדיר שצילמה לכל אחת על דף מוגן בלמינציה, מומלץ עם הדלקת נרות לזכרו של הצדיק שחיבר את התפילה. כולן מחייכות בסלחנות, ולוקחות את הסגולה בתודה.
זהו לפעם הראשונה. אני חשה באווירה נינוחה הנשארת בסלוני לאחר שכולן יוצאות.
***
אני סופרת את הימים עד ליום שני הבא. פתאום שבעה ימים אינם ארוכים כל כך. ביום ראשון אני אופה עוגיות מסובכות ועורכת קנייה במכולת. הרבנית רוצה לשלם את ההוצאות, אבל בהחלטה משותפת של מוטי ושלי החלטנו שהכל על חשבון הבית, ולזכותו.
במפגש השני האווירה הופשרה מעט. אנחנו מפטפטות בנעימות עד בואה של הרבנית. רק חבל לי שחני שוב מקפידה לאחר בעשר דקות ולהתייחד עם הקלסר עד בואה של הרבנית.
התוכנית זורמת יפה. שתי ההרצאות מעניינות ומעניקות כוח וחומר למחשבה. תהלים נקראים בדבקות, ועופרה מספרת שמתארגנת קבוצה לנסיעה לקברות צדיקים במחיר מסובסד, מי רוצה להצטרף?
לסיום מזכירה הרבנית כי בשבוע הבא יחול ראש חודש ונערוך סעודת אמנים. תכף ומיד מציעה כל אחת להכין משהו, ואני רושמת. חני לוקחת אחריות על ברכת העץ, ומסתלקת מהבית כשכולן עוד מתמהמהות ומפטפטות.
בשבוע הבא מגיעות כולן בידיים עמוסות לכבוד סעודת האמנים. מצטרפים כמה פרצופים חדשים, ואני מנסה להקל עליהן את חבלי ההתחלה. חני מגיעה באיחור הקבוע, נושאת בידה מגש פורצלן יפהפה, מכוסה במפית מעשה רוקם. היא עומדת לשבת ליד חלי, המתארת משהו בתנועות ידיים רחבות וסוערות. או-אז נתקל בה מרפקה של חלי, ומגש הפורצלן על תוכנו המושקע נשפך על הרצפה. כמה תפוחים מתגלגלים על הרצפה, ופניה של חני מקבלות גוון של תפוח עץ אדום לפני האפייה. חלי מתנצלת ומתנצלת, אוספת תפוחים מהרצפה. כמה נשים ממהרות לאסוף את השברים ולמזער את הנזק. חצאיתה של חני התלכלכה. היא נראית אחת מהסוג הזקוק לניקוי יבש.
אני מזמינה אותה למטבח לנקות את הלכלוך, וככה בעצם הכל מתחיל.
אנחנו לא נכנסות באמצע דברי הרבנית, משפשפות שעה ארוכה את הכתמים בסודה (הם ירדו מיד). ובאותה שעה, לא רק המפית במגש הוסטה, אלא גם המפית האלגנטית המכסה יפה-יפה על חייה של חני, ועוד ימים רבים נודה בחיוך על נס מפולת התפוחים.
כשכולן הולכות, חני מציעה להישאר לעזור לי לפנות, ואנחנו מדברות כאילו הכרנו מאז ומעולם.
אני מקשיבה לחני העובדת עד כלות המחשבות, עמלה עד התעייפות החושים, מתאמצת עד התשת הרגשות. אחר כך אני מספרת על עשר השנים האחרונות בשעה אחת, ומה שלא הספקנו יהיה בפעם הבאה.
מני אז, הקפידה חני להישאר לעזור לי אחרי צאת כולן, וקשר מיוחד הלך ונקשר בינינו. בתחילה הייתה נשארת אחרי המפגש השבועי, אחר כך הייתה קופצת אליי ומקצרת את הערבים הארוכים, ואני החזרתי לה ביקורי גומלין. ככה הכרתי את חני שמאחורי החיוכים והקלסר הגדול והצעדים הנמרצים וניסינו לתת כוח זו לזו. אולי הייתה זו הציפייה שקישרה את נפשותינו, ולולא החסר המשותף לא היינו מתיידדות מעולם? ההייתה זו אהבה התלויה בדבר, וכשיבוא הדבר ברצות השם ובברכתו תתבטל האהבה?
המחשבות הללו לא הפריעו לקשר, שנתן לשתינו כוחות להמשיך.
חני הייתה המתנה השנייה. קבוצת התמיכה תמכה בי וצבעה את חיי בגוון חדש, שפתח לי חלונות של תקווה. החודשים האחרונים מאירים לי פניהם. משהו טוב ממלא את יומי ומחשבותיי. הרבנית נותנת לי את המושכות ומבקשת סיוע בהכנת התכנים. אני נענית. עסוקה במהלך השבוע בהכנת התוכנית והכיבוד, מעבירה טלפונים בשרשרת, ומרגישה שמחה וזכות על כך שהצלחתי להכניס את אותו גוון חדש לחייהן של נשים נוספות הממתינות לישועתן.
הנה, כולן מודות לי בחום על הרעיון שצבע את ציפייתן בצבע חדש, ואני מפנה אותן אל הרבנית שאיך לא? מחזירה אותן אליי.
קבוצת התמיכה משיגה את מטרתה. כולן מגיעות בעקביות. התוכניות מעניינות ומעניקות כוח. אישה את רעותה תעזור, ולאחותה לכאב תאמר "חזקי ואמצי, גם אני איתך".
***
כנראה מיהרתי לטפוח לעצמי על השכם. בכל זאת יש נשים שכנראה אינן מרגישות בנוח בקבוצה. באחד הימים הפסיקה צפורה לבוא, ושבוע אחריה גם תמר. אולי לא נעים להן עם החשיפה, אולי קשה להן שמתפללים עליהן בקול? לכי תדעי מה מציק לכל נפש. ואולי לא מעניין להן? אולי הן לא חשות נתרמות? אני משתדלת שלא לחשוב עליהן ולהתרכז בקבוצה הגדולה שממשיכה לנקוש בשמונה וחצי בדיוק על דלת ביתי.
אבל אחר כך גם חלי מפסיקה להגיע. זה מעליב! חלי היתה חלק פעיל ונושם בקבוצה. היא נתנה כח בנוכחותה. אחרי חודש ימים, גם יודית נעלמת לי.
חני ואני מנסות אחרי כל שיעור לנחם את עצמנו. לא לכולן זה מתאים, ויש כאלה שעייפות ומותשות מדי. ואולי צריך לשנות קצת את התוכנית? אולי כדאי לערוך משאל מהן העדפותיה של כל אחת? וכל מיני אפשרויות כאלה.
אחרי חודש הולכת רבקי לאיבוד, ואני כבר מתקשרת לרבנית לחשוב ביחד מה צריך לתקן.
לא צריך לתקן כלום. קבוצת התמיכה היא רק תחנה שממתינים בה לאוטובוס, כל אחד והקו שלו, בזמן שנקבע לכל אחד. היא לא פוחדת לומר בשורות טובות: "צפורה נענתה. גם תמר ויודית. לא נעים להן לבוא. בקרוב אצלכם, שולי."
אני אוחזת את הטלפון ביד ואיני מגיבה. התפללתי על צפורה ותמר ויודית ורבקי. שמותיהן הוזכרו בביתי להיפקד. הן נענו. הקבוצה הזו מחוללת משהו למעלה. היא נאהבת אצל השם. אני חשה התרגשות לצד צביטה. לא רוצה לקנא. לא יכולה שלא.
דמעות מסמאות את עיניי. אני מקריבה בכל שבוע קרבן להשם. נותנת את ביתי ואת עצמי. ומתי יעלה גם קורבני ריח ניחוח לפניו? אני עוצרת בעצמי. אולי זו מחשבת פיגול שעלולה לפסול את הקורבן.
ומה פתאום קורבן? האם את אינך נתרמת? האם לא ממלאה הפעילות את יומך וליבך וחללך? אני גוערת בעצמי ובדמעותיי.
אני חושבת על החברות שבעוד כמה חודשים תזכינה בחלום שחומק מידי שוב ושוב, כבר כמעט במשך עשור. אולי זכיתי להמתיק להן את החודשים האחרונים. אני מאמצת את ליבי להיפתח כאולם ולשמוח מאד. זו עבודת מידות. כשהרוח חובטת בסירה מלאה בנוסעים, שואבים כוחות זה מזה. ועכשיו?
אחרי חודשיים מפסיקה אפרת לבוא. אנחנו כבר רק חמש. התוכנית אותה תוכנית. חני נשארת לעזור תמיד ואחר כך לשתות קפה ואחר כך להדיח את הכוסות. אנחנו מדברות על הישועות שקרו, ואין לנו ספק שחלק מהזכויות שמורות למקום הזה שבו התפללו ופעלו כה רבות.
ובכל שבוע, כשאני פותחת את דלתי לנוקשות, אני סופרת אותן בלב הומה, מתאמצת בעמל לשמוח בכל אחת שנעדרת. יש רק אחת שאני נאנחת לרווחה כשאני מבחינה בה בדלת. ויחד עם האנחה הזאת אני כועסת על שולי הקטנה שבי, שרוצה את חני בדלת ולא מתפללת בכוונה שלמה שגם היא כבר לא תופיע בדלתי.
***
בשיעור האחרון היינו רק גיטי וחני ואנוכי. שקט לא נעים מילא את הסלון, והכיבוד עמד מיותם על השולחן. מוזר היה להקשיב בשלוש להרצאה ואת התהלים המחולק לקח לנו זמן רב להגיד. אחר כך הלכו כולן, גם חני שהייתה שקטה ומכונסת היום, ושוב התארכו ימיי. אין למי להעביר טלפונים בשרשרת, אין טעם לאפות עוגות שכבות מפוארות לשלוש נשים, ועופרה עם סגולה כבר מחפשת בוודאי סגולות ללידה קלה.
קבוצת התמיכה תמכה בכולן, שולי, עד שהאוטובוסים של כולן הגיעו ואספו אותן למחוז חפצן לחיים, לשמחה ולשלום. נשארתן שלוש לתמוך זו בזו, ומשהו פנימי לוחש לי בעקשנות שאני אהיה האחרונה להמתין בתחנה הזאת.
***
השעה שמונה ושלושים. יום שני. דלתי דוממת, אולי איש אינו צריך לה עוד.
על השולחן בסלון מגש קטן עם קרואסונים. אולי היום הכנתי כיבוד לעצמי?
"שולי", אני אומרת לעצמי אחרי רבע שעה נוספת, "גם לתמר ולחני קרה הנס. גם הן לא תגענה. גם חני לא תגיע. רק את נשארת ערער בערבה, רק את."
אני מסתכלת על הסלון הריק, על המגש הקטן שעומד מיותם על השולחן הגדול, אולי אני דומה לו. חושבת על קבוצת התמיכה שתמכה בכולן עד לישועה, חוץ ממני, ודמעות של חמלה עצומה מתחילות להרטיב את לחיי. גשם שוטף בחוץ. גם לי יש גשם בעיניים, ואין אלו גשמי ברכה. אלו גשמי זעף. בכי, שולי, בכי, שדווקא מבית זה עדיין לא נשמע קול ששון וקול שמחה, מהבית שנתן כל כך הרבה כח לנשים ממתינות. ואוותר אני לבדי, לבדי, לבדי. חני לא תחלוק עמי עוד את החסר. הרי התמלא חללה, ומה לי כי אזכיר לה חללי? הרבנית לא תבוא עוד להרצות, כבר אין במי לתמוך, ואת נותרת בדד.
אני בוכה ונוזפת בדמעות. ומה, שולי, הכה צר ליבך שאינך יכולה לפתוח אותו ולשמוח בחני שזכתה? ההיית רוצה שחני תישאר מחכה? הזו אהבה? "לא," עונה הילדה שבתוכי, "רציתי שניוושע ביחד, שנספר זו לזו על הישועה שהגיעה."
אני קטנה כנראה מאד. קשה לי לשמוח. אני רק בוכה ובוכה. קראתי ואין עונה. אישה קשת רוח אנוכי היום. השם, סלח ומחל לי, כי מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה.
ככה ישבתי לי, ובכיתי מרה.
ופתאום, אולי היו אלה מלאכים שנשלחו לכוון את דמעותיי, אותם מלאכים שנוצרו בסלון הזה בשנה האחרונה, ודמעות חדשות בכו מעיניי. התחלתי לייבב: "אנא אבא'לה, אסוף את כל הברכות שנאמרו בסלוני, את כל הרוגלעך והקפה והסלטים, את כל הטלפונים שטלפנתי והניקיונות שניקיתי. והחיוכים שחייכתי והשמחות שהצלחתי לשמוח בהן. עכשיו רק אתה משענתי ותקוותי, כי קבוצת התמיכה שתמכה בי בשנה האחרונה אינה עוד. הן אינן זקוקות עוד לתמיכה, רק אני זקוקה נואשות לתמיכתך ולחמלתך. אז תמוך בי בימין קדשך. אתה תגיה חשכי, אתה תומך גורלי. לא חני ולא קבוצת תמיכה ולא אף אחד. עשור שנים אני יושבת ממתינה בתחנה, והאוטובוס שלי לא מגיע. כבר אין לי כוח לחכות, אבא. כולן זכו בקו ובקב שלהן, ורק אותי, אישה קטנה בלי כח, השארת להמתין. אין לי אף אחד לבכות לו, לתמוך ולהיתמך. רק עליך נותר לי להשליך יהב."
***
בתשע נקישה ענוגה על דלת הבית. אני לא יכולה לפתוח לרבנית, אני מצטערת. אני לא יכולה לא לפתוח. כנראה אני בכל זאת פותחת, כי היא לא הייתה נכנסת בלי רשות.
היא לא מסתכלת עליי. רק מושיטה לי מכתב: "שולמית, זה היה בדואר שלך."
והיא הולכת לה, משאירה מכתב בתוך השלולית שעל המפה.
על המעטפה כתובה מאחור רק מילה אחת: "מחני".
מישהי פותחת, מישהי קוראת. וזה מה שמבשרות לה המילים הבאות:
שולמית יקרה לי,
לא באתי היום. ידעתי שגיטי כבר לא תגיע. היא סיפרה לי על ישועתה. ידעתי שנותרנו שתינו לצפות לישועתו בקרוב. כמעט ואוותר אני לבדי, רק כמעט. אבל מה רב כוחו של הכמעט הזה! כמה כוח נתן לנו הביחד, וכמה עוצמה הענקנו זו לזו בלשוט בסירה אחת, להצטנף יחד מפני הרוח, לבכות זו על כתף זו, לנענע לגלים בשני ראשים, ולבלוע יחד גלולות אכזבה ולהתייאש ביחד ולהאמין ביחד.
ופתאום הבנתי שהישועה תבוא רק כשנרגיש באמת שרק הוא יכול לעזור לנו, רק הוא. לא מצוקת הזולת ולא החיסרון המשותף. זוכרת את הרב כהן בהרצאה האחרונה בשמו של הסבא קדישא ר' ישראל מרוז'ין זיע"א? "עד אנה תשכחני נצח, עד אנה תסתיר… פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי". כל עוד יש עצה, סגולה, תקווה ותמיכה – עדיין תשכחני, תסתיר פניך ממני, ורק במקום בו נגמרו העצות – באה הישועה.
נשליך רק עליו יהב, שולי, והוא יתמוך בנו בימין קדשו.
אני לא בורחת. רציתי לתת לך שעה אחת של קירבה גדולה עם אדון הנשמות לבדו. שעה שתרגישי שאין עוד מלבדו היא שעה שמסוגלת לפעול.
אני מקווה ומתפללת שפעלת בשעה הזאת.
שלך תמיד,
חני.

ואחרי רגע כבר לא היו המילים שלמות, כי הכל התמוסס בגשם שירד מעיניי, והיו אלו גשמי ברכה שמביאים אחריהם את היבול המבורך, אמן.