לא לזנב
גם לחתונה של רבקי הגעתי לבושה בשמלה הסגולה מלפני עשרים שנה.
מה יש? השמלה במצב מצוין. תפרה לי אותה סבטלנה, התופרת הרוסייה הכי טובה בעיר, ואפילו מלכהל'ה אמרה אז שהיא נהדרת.
נכנסתי לאולם היפה והסתכלתי באושר גדול בנחת שחיכתה לי על הכיסא הלבן.
תיכף אגש אל רבקי שלי ואאחל לה את מה שזכיתי לאחל כבר לכלות רבות מאד, ואני לא מספרת כמה מפני עין הרע, אבל קודם אשב לי על כיסא ואנוח שתי דקות; כדי לפלס דרך בין ההמון בליווי הרגל השלישית שלי צריך לאגור כוח.
שושנהל'ה ראתה אותי הראשונה ופינקה אותי בכוס שתייה, שתזכה למצוות. היא עזרה לי להתקדם לעבר רבקי שלי. מייד כשהתקרבתי זזו עשר בחורות לכל הכיוונים, וככה התפנה לי מייד התור.
"מה פתאום? בואנה אתן!" אמרתי לאחת הבחורות שלבשה שמלה אלגנטית במיוחד, שזה אומר שכנראה היא חברה טובה מאד של רבקי שלי.
"זה בסדר, סבתא", אמרה הנערה אפילו שאני לא סבתא שלה.
נו, אז התקדמתי שתי פסיעות נוספות, עד שהרגל השלישית כבר נגעה בקצפת הלבנה בעלת שבע הקומות והמלמלות.
רבקי הביטה בי ואני בה, ושתינו הורדנו ביחד לפחות שתי דמעות.
נשקתי לה על לחיה, ואיחלתי לה את הנוסח הקבוע שאני מאחלת לכולן. רבקי אמרה אמן, ואני הלכתי לי הצידה וראיתי איך תיכף ומייד חזרו כל הבחורות לעמוד בתור. הסתכלתי ברבקי וחשבתי איך שהיא גדלה מהר ואיך שהזמן רץ, ושאני זכיתי ולייזר לא.
אחר כך שאלתי את עצמי עד כמה אני מכירה את רבקהל'ה היום; רבקהל'ה גדלה מהר, היום היא בחורה מוצלחת ועסוקה מכדי לבוא לבקר בבית הזקן שרק סבתא גרה בו, וכשאני מבקרת בביתם, לרוב היא איננה בבית; חברות, פעילויות וכל הדברים שהיום מעסיקים את הבחורות, ופעם העסיקו הרבה פחות, ממלאים את עולמה הצעיר.
הבטתי בבנות הנחמדות שחיכו בתור לברך את הנכדה שלי, ומה ראיתי? כל אחת שהגיע תורה התנפלה על הנכדה שלי, והנכדה שלי והחברה שלה הסתודדו זו עם זו במשך כמה דקות ארוכות בלי להתייחס לתור הארוך.
"מה אומרת להן רבקי?" חשבתי לי בפליאה וניסיתי לשחזר את הרגע שברכתי אני את רבקי. אני איחלתי, ורבקי ענתה: "אמן, סבתא" אני המשכתי לברך, והיא שוב אמרה אמן, וזהו. אז מה הן מדברות שם זמן רב כל כך, הא?
'איך שכחת, שרה לאה?' הזכרתי פתאום לעצמי, 'החברות! החברות היום הן במרכז החיים של כל בחורה, ולכן גם בחתונה הן זוכות ליחס הכי טוב.'
לא הספקתי לקנא הרבה כי מייד מלכה ולאה ואסתר ותרצה ושושנה ורותי הקיפו אותי ואמרו לי: "שבי, אמא, את צריכה לנוח מהדרך הארוכה." ומלכה לחשה לי באוזן שמאל כי של ימין כבר לא משהו: "למה לבשת שוב את השמלה הזאת? לא יכולת לפרגן לך משהו חדש, אמא?"
את השאלה הזאת שואלת מלכהל'ה בכל חתונה ובכל בר מצווה בלי להתייאש, אף שאני מדקלמת לה בכל פעם את אותה התשובה: "היא טובה ויפה, והיא מזכירה לי את כל השמחות היפות."
פתאום אני רואה אולי עשרים נכדות גבוהות ומרשימות מקיפות את הכיסא שלי, בפאות, בכובעים, במטפחות וב'קוקו'.
"שלום סבתא", הן אומרות לי ביחד.
"מה שלומך?"
"איך את מרגישה, סבתא?"
"איך הרגליים?"
"איך הגב?"
מאחר ואינני יכולה לענות לכל אחת מנכדותיי המתוקות, אני רק מעבירה את עיניי המחייכות על מעגל הנחת. טוב שלחייך אפשר בבת אחת לכולן.
'תראי, שרה לאה', אני אומרת לעצמי, 'כולן שלך, כל המעגל היפה הזה הוא ממך. הוא זיכה אותך לכל זה, ישתבח שמו.' אני מסתכלת במעגל שלי ומעבירה את עיניי מהאחת לשנייה לאט לאט.
אח, איזו נחת! כולן נחמדות כל כך, מוצלחות כל כך ועדינות כל כך. אהה, לייזר שלי זיכרונו לברכה בטח שמח בהן למעלה.
פתאום אני קצת דואגת. מי זאת בעלת הפאה השחרחורת? לשאול? לא נעים, היא יכולה להיעלב מסבתא. לא לשאול? אבל אני מתחילה לדאוג: אולי אני מתחילה לשכוח, חלילה? ואולי זאת אסתי שהתחתנה לפני חודשיים וככה השתנתה בגלל הפאה?
"מה נשמע?" אני שואלת את השחרחורת, אולי אצליח לזהות לפי הקול.
"ברוך השם. את זוכרת אותי, סבתא?" ברוך השם, היא לא מחכה לתשובה: "אני הכלה של תרצה, דסי של שייקו."
אהה, רווח לי! אני באמת לא יכולה לזכור את דסי הנחמדה; ראיתי אותה לפני חצי שנה על כס הכלה בתסרוקת אחרת, ומאז – כלום. דסי ושייקו עסוקים מכדי לבקר את סבתא, ואפילו בשביל להתקשר לאחל לה ביום שישי "גוט שעבס", ואני, חס וחלילה, לא מתלוננת. עסוקים הצעירים של היום, עסוקים מאד.
פתאום שמים לי מול העיניים פרצופים קטנים של הדור הרביעי, ואני צריכה לא להתבלבל, חלילה, ולא להחליף בין חנהל'ה של יוכי לחני של כבי ולחייך אל כל הנינות המקסימות שווה בשווה.
חנהל'ה של יוכי פורצת בצווחות אימים. פניי הקמוטים אינם נושאים חן בעיניה. אהה, הקמטים! ובכן, הם המחיר שאנו משלמים על שהותנו הארוכה בעולם.
יוכי מסמיקה מאד ומסבירה לי שכך בוכה הילדה מול כל פרצוף חדש, ואני מהנהנת בראשי בהבנה.
"תראי, הנה באבע", מציגה אותי חיהל'ה נכדתי הגדולה בפני ריקי בתה הקטנה. אני, העונה לתואר הזקן המופלג, מהנהנת אליה בפאתי הלא כסופה. אכן, זה שמי לנינותיי וזה זכרי לדור ודור. ברוך הוא וברוך שמו שזיכני.
אני ממשיכה לשבת באמצע, וכולן סביבי. כולן מדברות ומשוחחות סביב סבתא, שמחות להיפגש באירוע משפחתי. על מה מדברים שם מעליי? ובכן, אני מצליחה להבין שעל: כמה קשה להשיג עבודה, כמה יקרים הבגדים וכמה קשה למצוא שמרטף לטף.
אני גם אומרת את דעתי, ובאמת מהנהנים לדבריי בהסכמה בפאה או בקוקו.
"נכון, סבתא", הן אומרות וממשיכות לדבר על הנושא, מעליי.
אני אולי זקנה, רבותיי, אבל לא טיפשה. הן מעדיפות לדבר עם בנות גילן על הנושאים הצעירים האלה. אז אני שותקת.
והנה נשמעת המנגינה המרגשת, וכולן מקיפות אותי, עוזרות לי ללכת, מעמידות אותי קרוב לכיסא, ליד החברות החשובות, כך שאני רואה מצוין את יוסי, החתן הנחמד, בא לכסות את הנכדה שלי.
אחר כך בנותיי היקרות תומכות בי בדרך לחופה, וכל גדוד הנכדות ששייך לי מקיף אותנו בטבעת עגולה. כמה גברות אלגנטיות מחייכות אליי אפילו שהן לא מוכרות לי, ואחת לוחשת לי באוזן: "איזה יופי של משפחה! זכית!" ואני רק מהנהנת לי בפאה, ולא אומרת כלום כי משהו לוחץ לי בגרון. טוב, זה תמיד קורה בחופות, במיוחד מאז שאני צועדת לחופות של הנכדים בלי לייזר.
אני מקשיבה היטב לכתובה ולברכות, וכמו תמיד הנכדות היקרות מדברות בקול ומפריעות לי לשמוע, אז אני אומרת בקול: "נו, שה!!!" וכולן נבהלות, ותיכף נהיה שקט לכמה דקות נוספות.
אני בטוחה שגם לייזר נמצא כאן, והוא שמח ומחייך אליי ואומר לי: "מזל טוב, שרה לאה, הנה, זכינו לחופה נוספת."
מנגינה אדירה של סוף החופה, שמחרישה לי גם את אוזן שמאל שהיא הטובה מהשתיים, גורמת לבנותיי לעזור לי להיכנס אל האולם.
אני יושבת ליד השולחן העגול ומייד מתיישבות לידי הבנות והנכדות. הנה, שוב אני מוקפת בנחת.
כולן מדברות עם כולן, שמחות מאד במפגש, משפטים עפים באוויר, כמו כדורים. זה מזכיר לי משחק מסירות בכדור שכולם משתתפים בו חוץ מילד אחד.
והילד הזה הוא אני.
אפרתי דווקא כן מספרת לי משהו, אבל היא מדברת מהר, מהר, מהר, כאילו מישהו רודף אחריה, ואני, לצערי, לא מבינה בדיוק את הסיפור, לכן אני רק מחייכת, ואפרתי מסתכלת בי במבט מוזר שגורם לי להבין שאולי היא סיפרה סיפור עצוב ואני מחייכת במקום להצטער? ואולי היא שאלה שאלה ומחכה לתשובה, ולא לחיוך?
פנינה של מלכה דווקא כן מדברת ברור, יותר מידי ברור, בקול כזה שמדברים איתו לסבתאל'ה זקנה מאד, מאד, מאד. אני לא רוצה לפגוע בפנינה שלי, ולכן אני מקשיבה למילים הפשוטות המחליפות בזדון זכר לנקבה ויחיד לרבים, כי פנינוש בטוחה שאם שפת האם של הסבתא היא אידיש, היא מבינה טוב יותר שפת עברית עם שיבושים קשים.
מוזגים לי שתייה, מורידים לי סלטים ושואלים: "את צריכה עוד משהו, סבתא?"
ואני דווקא רוצה להנהן בראש ולומר שכן, אני צריכה עוד משהו חשוב, הכי חשוב, אבל אני לא רוצה לצער אותן, חס וחלילה. אני רוצה לומר שאני מוקפת בכולן ומרגישה לבד, נמצאת במרכז ומרגישה בצד כי הן מדברות על נושאים שאולי שייכים רק לצעירות, ואני רק מקשיבה או מהנהנת בראש כי אף לא אחת שואלת לדעתה של סבתא הזקנה. הן צוחקות מאד מבדיחות, ואני מדברת עברית כבר ארבעים שנה, אבל בדיחות בעברית עדיין לא מבינה.
וכמו בכל חתונה או בר מצווה או ברית אני רק ממשיכה לחייך אל הנחת שלי, ממשיכה להקשיב, לנסות לומר כמה מילים ולקבל בתגובה הנהונים קצרים בראש, ודי.
בריקודים גם מקרבים אותי; שמים אותי מול הכלה, והיא רוקדת מולי וכולן מוחאות לנו כפיים, גם אני. אני ממשיכה לשבת ולהסתכל בריקודים השמחים, ומידי פעם להיאנח על התזמורת שעושה לי חור בראש. מאחוריי כל הזמן שומרת מישהי על הכיסא כי, חלילה, לא משאירים את סבתא לבד.
אבל סבתא מרגישה קצת לבד.
בסוף כל חתונה כזאת, והחתונה של רבקי היא רק דוגמה, אני שמחה מאד ומודה לאייבישטער שזכיתי.
אבל יש לי בפה קצת טעם של לימון.
ואז, בכל פעם שזה קורה, אני מרגישה שאני נהיית זקנה יותר ויותר ממה שהייתי קודם.

בכל יום שישי אני אורזת לי מזוודה קטנה, לובשת את השמלה הסגולה או הכחולה, חובשת את הפאה השבתית ויוצאת לטיול השבועי: פעם אני מפליגה לאלעד, פעם לבית שמש, פעם לירושלים ופעם לחיפה. לפעמים גם הילדים באים אליי, אך עם הזמן שעובר קשה לי כבר לבשל געפילטע פיש לכולם, להעמיד סיר מרק ענק ולהכין סלטים כמו שהיום מקובל: שמונה לפחות.
אז אני בכל זאת מעדיפה להתגלגל בדרכים ולהגיע לילדים. ביום חמישי אני עושה רשימה, ששם אני כותבת כל מה שצריך לקחת. מגיל שישים בעלי לייזר היה תמיד אומר: "ההיפך מלשכוח זה לכתוב."
אז אני כותבת מה צריך.
אחר כך אני מכינה פעקלע'ך לכל הנכדים כי איזו סבתא באה בלי כלום? וביום שישי אורזת לפי הפתק ונוסעת.
השבת התור של מלכהל'ה. המזוודה הקטנה ואני מחכות בתחנה. המון אנשים, נשים וטף מחכים יחד איתי לאוטובוס לאלעד.
האוטובוס מגיע, ואני עולה עליו ומגלה שכל המקומות מלאים אדם. אני לא מספיקה להיאנח כי אישה אחת קוראת לי מהספסל שלפני האחרון: "בואי, סבתא, פה פנוי."
מי אוהבת שמישהו קורא לה סבתא מלבד הנכדים שלה? שתקום. אבל אני בכל זאת יושבת במקום שמתפנה ומחייכת בתודה לאישה הצעירה שפינתה לי את מקומה.
הדרך עוברת לאט: המושבים קופצים, הילדים מקפצים, בוכים ועוברים מאבא לאמא, ובסוף מגיעים. שולי של מלכה כבר מחכה לי בתחנה. היא לוקחת לי את המזוודה ואנו מתקדמות הביתה.
"ש-לום!" מחכים כולם לסבתא בדלת.
מלכה מנגבת את הידיים בסינר ומושיבה אותי בסלון המוכן והערוך לשבת קודש.
"אולי אני אעזור לך במשהו, מלכהל'ה?" אני מציעה.
"לא, אני כבר גומרת הכל. את אורחת, אמא, ואת גם לבושה כבר לשבת."
אז אני הולכת לשבת בסלון בחברת עוגה טובה שמלכה שמה לי. הנכדים מנומסים, שואלים אותי: "מה שלומך, סבתא?" מקבלים בתודה את שקיות הממתקים שהכנתי להם, ואחד אחד הם חוזרים לעיסוקיהם.
רק ציפי שהיא כבר בסמינר, בלי עין הרע, יושבת על הספה מול וקוראת עיתון.
אני שואלת את ציפי: "מה נשמע, ציפיל'ה? ואיך בסמינר?"
"בסדר", עונה ציפי מתוך העיתון.
אני חושבת שסבתא יותר חשובה מהעיתון, ולכן אני ממשיכה: "מה את לומדת שם, ציפיל'ה?"
"להיות מורה", עונה ציפי, כאילו היא קוראת את התשובה מהעיתון.
"ואת נהנית מהלימודים?"
"כן."
"יופי, ברוך השם."
"נכון, ברוך השם", מסכימה גם ציפי מהעיתון.
בחתונה של רבקי שמעתי את ציפי מדברת עם חנהל'ה של תרצה על מסלולים ועל מגמות ועל תכניות ועל שיעורים ועל מטרות ועל עוד כל מיני מילים של סמינר. שעה שלמה הן דיברו במילים של סמינר, אבל אולי שיחות כאלו מתאימות רק לצעירות, וסבתות זקנות לא יכולות להבין בנושאים האלה כלום?
אני שומעת את בתי מלכה קוראת מהמטבח: "ילדים, מי ליד סבתא?"
ואחר כך: "ילדים, לא יפה, לכו תדברו עם סבתא, תהיו איתה, תספרו לה."
ציפי מרגישה קצת לא נוח, ולכן היא שואלת אותי מה שלום הגב.
אי, אי, אי, היא לא מבינה הנכדה שלי שאם נדבר על דברים אחרים, הגב שלי ירגיש עכשיו הרבה יותר טוב?
לפני שבת באים מוישי וטובי, הזוג הצעיר והנחמד. שולחן השבת אצל מלכהל'ה רועש מאד; החל בזוג הצעיר וכלה בתינוקת כולם מדברים עם כולם בקול גדול. בקושי אני מצליחה לשמוע את הקידוש, את הזמירות ואת דברי התורה, ולכן אני אומרת בקול: "נו, שה!!!" וכולם נבהלים, ונהיה שקט לכמה רגעים נוספים.
בסעודה מדברות הנכדות עם טובי הכלה, וגם מלכהל'ה מנסה להיות שוויגער טובה ומדברת הרבה עם כלתה החדשה, ושוב אני מרגישה קצת לבד.
בדגים אני עדיין מקשיבה ומנסה להבין, במרק אני מתייאשת, במנה העיקרית אני מתעייפת, ובלפתן ראשי כבר נופל על השולחן.
"לסבתא כבר אין כוח", אני שומעת מתוך השינה את מלכהל'ה בתי לוחשת ברחמנות, "אין לה כבר כוח לכל הפטפוטים. בואו נגמור מהר את הסעודה."
ומתוך השינה אני מרגישה צביטה בלב. אפילו מלכהל'ה שלי חושבת ככה.
אז אולי אני באמת זקנה בשביל דיבורים של צעירים?

לראש השנה הזמינה אותי אסתר. מה זה משנה לאן אלך? למלכה, לשושנה, ללאה, לאסתר, לתרצה או לרותי? כולן אהובות, כולן בנותיי או כלותיי, ואצל כולן, פחות או יותר, אני מרגישה אותו דבר.
אני רושמת לי על פתק כל מה שצריך לקחת, שהרי לייזר שלי היה אומר: "ההיפך מלשכוח זה לכתוב."
ובבוקר השכם אני נוסעת לחיפה לאסתר כלתי היקרה.
אחרי שחוזרים מהתפילה עומדים אצלי בתור כל הנכדים וכל הנכדות ומאחלים לי: "סבתא, שתכתבי ותחתמי לאלתר לחיים טובים ולשלום." ואני אומרת בכוונה: "אמן."
אחר כך כל אחד אומר: "סבתא, סליחה אם פגעתי בך, סולחת?"
ואני מחייכת ואומרת: "סולחת, ושהשם יסלח לכולנו, אמן."
בטח שאני סולחת. הם הרי לא מתכוונים הנכדים היקרים שלי; הם צעירים מידי. מאיפה ידעו מה סבתא שלהם, ולא רק סבתא שלהם, מרגישה בלב בן שבעים וכמה?
אחרי הקידוש מביאה אסתר את הסימנים לשולחן. נהיה רעש גדול: שוקי לא אוהב רימונים, ושרהל'ה מפחדת מהראש של הדג, יצחקי מודיע שלא לשים לו דבש, וחייקי לא יכולה לומר ש'ייתמו שונאינו' כי היא לא אוהבת תמרים.
מה זה פה? אני לא מבינה! אז אני דופקת על השולחן ונהיה שקט, ואני אומרת: "שה!!! מי שרוצה שנה טובה ומתוקה וזכויות כמו רימון ושייתמו שונאינו ושנהיה לראש, אוכל הכל. ברור?"
ברור. שומעים בקול סבתא, אומרים "יהי רצון" בכוונה, מברכים ואוכלים.
ואז גם אני, אישה בת שבעים וכמה, הולכת לומר בפעם השבעים לפחות את ה"יהי רצון".
אסתר שמה לי ראש של דג. ופתאום, בפעם השבעים, אני מבינה שיש לי, שרה לאה המבוגרת, על מה לכוון דווקא השנה. 'היום פתוחים השמיים לכולם, שרה לאה', אני מזכירה לעצמי, 'ומאבא אפשר לבקש על הכל.'
ובשקט, רק הראש של הדג שומע, אני מבקשת מטאטע אין הימל שלא ישליכני לעת זקנה, ושככלות כוחי אל יעזבני, שארגיש לראש גם כשהראש כבר לא מה שהיה פעם – ולא לזנב, אמן. שהנכדים ושהילדים שנתת לי ושגורמים לי שמחה רבה יתנו לי להרגיש לא כל כך זקנה – ולא לזנב.
כולם עונים אמן גדול ל"יהי רצון" של סבתא.
הם יכולים לעזור שתתקיים המשאלה.
יהי רצון שכל הדורות הצעירים שזכו ויש להם עדיין סבא וסבתא לדבר איתם ולספר להם ולהקשיב להם יזכו להגשים עבורם את ה"יהי רצון" הכה מתבקש הזה, המתחנן והמקווה.
יהי רצון, אמן ואמן.