יש מקום לכולם
אני קמה בבוקר השכם, כשהאופק כבר מרוח בגוונים חיוורים וקסומים.
לא, לא תמיד אני קמה בנץ. זה קורה בימים שאני נרגשת מאוד.
למשל ביום הזה. היום הראשון בגן.
זו תהיה הפעם השלושים שלי ביום הראשון בגן.
שלושים שנה אני עובדת כעוזרת לגננת, ובכל שנה אני מתפלאת על גל ההתרגשות המציף את הלב כל פעם מחדש.
ממה את מתרגשת? תיפגשי היום עוד שלושים ילדות חדשות, כמו לפני שנה, ושלוש עשרה, וחמש עשרה, ועשרים וחמש, ועשרים ותשע שנה. מדוע סוער ודופק לבבך? למה את מתקשה להירדם בלילה שלפני ומתעוררת עם התייצבותו של עמוד השחר?
אין לי תשובה ברורה לכך. אבל בתוך הלב, בינות למתח ולהתרגשות, אני יודעת שביום שההתרגשות הזאת תכבה אצטרך לעזוב את העבודה. כי את ההתרגשות הזו צריכה כל גננת, ואפילו רק העוזרת שלה, להכניס לתיק ביום הראשון בגן.
איך אפשר שלא להתרגש כשמכירים בכובד המשא ובערכו?
ציוץ ציפורים משכימות מלווה את הכנת התיק שלי.
אין לי צורך להכניס דברים רבים לתוכו. את זאת תעשה שבי הגננת הצעירה, הנמרצת והמוכשרת.
הו, שבי נסחבת היום עם כבודה רבה. הקירות אמנם מקושטים לתפארת עוד מן החופשה, אבל ביום הראשון היא מקפידה להכין לילדות מזכרות מיוחדות מיומן הראשון בגן.
אני מכניסה סידור, ארנק, בקבוק שתייה, וכמדי שנה אני גם מכניסה סיכות ביטחון, מחט, חוט, מסרק וקוקיות.
בשנה שעברה זה היה בשביל גילה. והשנה למי?
אני נכנסת לגן. שבי מחייכת אלי חיוך לחוץ, ובעיניים שלה אני רואה את המבט שמצאתי בעיניים שלי הבוקר מול המראה. ההתרגשות.
אני מסתכלת בהשתאות על הקירות המושקעים, המעניקים אווירה נפלאה לגן. שבי, שתהיה בריאה, חושבת שכל שנה צריך להחליף את התפאורה הישנה בחדשה.
"זה נפלא," אני מחמיאה לה ושבי אומרת בקול מקווה, "אני מקווה שגם האמהות תחשובנה כך והילדות…"
הגן שקט ונקי להפליא. שולחנות וכיסאות סדורים, ומשחקים הממתינים כבר חודשיים לילדות שתבואנה לשחק בהן.
הן תגענה, הילדות, תגענה עוד מעט, והגן השקט יתמלא בילדות מתוקות ובאמהות נרגשות. צחוק יפכה כאן ופטפוטים וגם דמעות תזלוגנה, כי גם הן, כידוע, אורחות כבוד בימים הראשונים בגן.
אני נושאת תפילה קצרה בנוסח הקבוע לי ביום הראשון:
"אנא אלוקי, ברך אותי בבארות של אהבה ובמעיינות של חום. הכר לי את השביל המיוחד המוביל אל לבה של כל אחת ואחת מן הילדות הנכנסות בשער, וגם אם יהיה השביל קשה להליכה, שאצליח ללכת בו ולהגיע ליעד."
ובכל שנה יש אותם שבילים נפתלים שקשה, הו, כמה קשה לעיתים להגיע איתם אל היעד.
הנה הן כבר נכנסות בשער.
אמא וילדה, ילדה ואמא. יד ליד ולב ללב, וההתרגשות מציירת בכל צמד כזה חיוך קטן, מצח מכווץ, וגם דמעות היא משרטטת לפעמים.
זהו, עכשיו צריך להתחיל בתפקיד: לקבל את כולן בחיוך, לצבוט לחיים ולנגב דמעות.
"הנה, שבנה כאן." "אמא לא הולכת, מותק, אמא באה להכיר את הגן." "אני ברכה העוזרת ואת חמודה, מה שמך?" "הצבעים כאן, ילדה טובה, ובסוף תקבלי מדבקות." "לא צריך לבכות, חמודה, אבל אפשר."
המשפטים המוכרים של היום הראשון.
ותוך כדי העבודה הזו כתף לכתף עם שבי הגננת, אני מחפשת אותה. את גילה של השנה הזו.
שנה שעברה קראו לה גילה, ואיזה שם היא נושאת השנה?
עיני מרפרפות על פני האמהות ועל פני הילדות, המשחקים שמתחילים לקשט את הרצפה הריקה, והצבעים שנשפכים בתרועה על השלחנות. כל שנה אני מחפשת אותה, מקווה מאוד שאולי, אולי השנה היא לא תהיה בגן, אבל כמעט תמיד היא נמצאת. פעם היא עם קוקו ופעם בלעדיו, פעם נמשים רוקדים על פניה, ובשנה אחרת היא כבר מרכיבה משקפיים. ולפעמים, לפעמים יש שתיים כאלו ואפילו שלוש.
לא תמיד אפשר לזהות אותה על פי אמא שלה. בשנה אחת, למשל, אמא שלה הייתה אישה משכילה ומטופחת, והילדה לא דמתה לה משום כיוון ומשום צד.
והנה, אני מוצאת אותה.
שם, בשולחן האחרון. השנה היא התגלתה כבר ביום הראשון.
ברכה, ברכה, אני מזכירה לעצמי. לכי, לכי לך בעקבי הצאן. לכי אחרי הצאן המשתרך בעקבות כולם כי אם לא תלכי אליו הוא יישאר מאחור.
ואף על פי שאני עסוקה, ביד אחת מנגבת דמעות ובשנייה מפתה את בעלת הדמעות באמצעות הבובה הכי יפה בגן להפסיק את הזרם, אני שוב אומרת לריבונו של עולם, האבא הגדול של ה´פרויקט´ שלי השנה:
"אנא, גם אם יהיה השביל קשה להליכה שאצליח ללכת בו בעקבי הצאן ולהגיע ליעד."
והשנה זיהיתי במהירות את השביל הנפתל ואת הצאן שילך בסוף.

לא רק אני זיהיתי את נועה במהירות.
כל הזאטוטות זיהו אותה כבר בשבוע הראשון.
זה מדהים אותי בכל פעם מחדש. רק בנות שלוש ארבע הן הילדות, וכללי החברה כבר ברורים להן כחוקי הגן החדשים.
"הגננת, אני לא רוצה לשבת ליד נועה."
"לא נשתף את נועה במשחק."
"די נועה, אל תיגעי לי בשמלה."
נועה בלטה מאוד בין ילדות הגן. אב עסוק וממהר שם אותה בדלת והסתלק. בדלת הייתה ניצבת ילדה עם קורי שינה על עיניים ממצמצות, שער אסוף לקוקו מרושל וכרבולות מעל המצח, בגדים לא תואמים, גדולים ממידתה ומקומטים וגרביים נוזלים או מחוררים או שניהם.
ידעתי שנועה הולכת לישון מאוחר. היא הייתה יושבת בריכוז ומפהקת ולפעמים אפילו נמנמה. אוצר המילים שלה היה דל, וכשניסתה בכל זאת לדבר, בלטו שיני החלב האכולות שלה גם לילדות הקטנות.
מדהים איך כבר בגיל הרך הילדים מזהים את המסכן בחבורה ודוחים אותו. אוי, כמה דוחים!
וכאן מגיע התפקיד שלי. השליחות והמטרה.
גם שבי הגננת הנפלאה מנסה לקרב את הילדות האלו לחברה, אבל מורות וגננות עסוקות מכדי לרדת לפרטים כמוני. הן צריכות להספיק חומר, ויש להן עוד אלף ואחד עניינים אחרים, חוץ מלעשות מקום לילדה אחת מוזנחת.
אולי גם בשביל זה יש עוזרת בגן.
ראשית אני מבררת על המשפחה של נועה. זה חשוב מאוד כדי לעלות על שורש הבעיה. האם הבעיה היא כלכלית ואפשר לעזור? האם הבעיה היא תרבות לקויה ואפשר להיכנס לתמונה ולשנות אותה? האם ההורים ישמחו לקבל סיוע או יכעסו נוראות בהתערבות בחייהם?
אני חייבת לדעת באיזו גינה או מדבר שתול הפרח שאצלי בגן. האם הוא צמא למים, עומד בצל או נצרב משמש.
אם הבית משתף אותי, הבעיה קרובה לפתרונה המלא. עם אמהות רבות שוחחתי בשלושים שנות עבודתי. ניסיתי להתיידד ולקנות את הלבבות שלפעמים היו חשדניים ובנועם לשנות את התמונה העגומה.
אבל פעמים רבות הבית סגור ונעול בפני. האם מדברת בנימוס מרוחק או בקוצר רוח, ואני מבינה ששמו לי שלט: "שטח פרטי. הכניסה לזרים אסורה!"
וכזה היה הבית של נועה.
הם היו אנשים ממוצעים. לא, לא כאלו שצריכים לתרום להם כסף. הורים עסוקים במרוץ החיים, וילדים מוזנחים.
ולא, תודה, אל תתערבי לנו בחיים.
את המחקר הפרטי הזה ערכתי במהירות, כי כל יום שעובר על נועה בגן, בחברה הראשונה המקבלת אותה בחייה הצעירים, היא מכוות אש לנפש צעירה.
נועה נכנסת לגן. היום שערותיה פזורות, החולצה גדולה עליה בשתי מידות לפחות, חסרים לה שני כפתורים או יותר, והחצאית זולגת לכיוון הנעליים.
"בואי, חמודה," אני קוראת אל נועה, שרחוקה מהתיאור החביב הזה כרחוק חולצה מקומטת מחולצה מגוהצת.
אנחנו נכנסות אל חדר צדדי בגן. בתיק שלי ישנה מברשת, כזכור לכם. אני מוציאה אותה ופריטים נוספים.
השנה ראיתי שיש צורך בגרדרובה שלמה. הילדים שלי מזמן פרחו מהקן, אבל בגדי הילדות הטובים שלהם עדיין שמורים בארונות, ולא למזכרת. הם שימושיים מאוד.
אני מחליפה לנועה את החצאית שלבשה בחצאית שהבאתי מהבית ותוחבת את החולצה הענקית יפה-יפה בפנים. עכשיו אני אוספת את השערות לקוקו יפה ומסודר ומוסיפה לו סרט חמוד.
"ומפני שאת חמודה כל כך, תקבלי במתנה גם שרשרת."
האם ידעתם מהי שרשרת חרוזים בשני שקלים בעיני ילדות הגן?
שרשרת כזאת יכולה להיות כרטיס כניסה לחברה. היא דבר יוקרתי, נחשק ומבוקש. לא, לא רק היא. גם בעליה, בעיקר הם.
היא גם יכולה לעורר קנאה, השרשרת. אבל בילדות כמו נועה לא מקנאים אף פעם. מקסימום השרשרת יכולה לעורר קצת הערכה ותשומת לב.
וזו, בעצם, המטרה שלי.
נועה מחייכת אל השרשרת חיוך מרוצה, ואז אני יכולה להבחין לראשונה שנועה חמודה מאוד. בעצם כל ילד הוא חמוד, רק שלפעמים יש דברים שמעמעמים ומסתירים את זה.
וככה, מקושטת, מסודרת ויפה, נכנסת נועה חזרה אל החדר הגדול.
הילדות מסתכלות על נועה, ואני רואה איך העיניים הילדותיות תפסו את השינוי. הן קטנות מכדי להבין איך ומתי ולמה. בקושי הספיקו לשים לב איך נראתה היום נועה בפתח, ופתאום היא מתערבת בהן בהופעתה הנחמדת.
"יש לך שרשרת," כך שושי.
"שרשרת יפה כזאת. מי קנה לך?" שואלת מירי.
"אם נשחק באבא-אמא, את תתני לי למדוד את השרשרת כי את תהיי האבא ואני אהיה האמא?" מציעה לה עדי עיסקה.
ונועה מסכימה, בטח מסכימה. מסכימה להיות אפילו האבא. העיקר להיות.
וכשהילדות מתיישבות לריכוז מבקשת עדי בקול חזק שמתפזר בכל הגן וכל הילדות שומעות: "נועה, נועה, בואי, בואי שבי כאן לידי. כי את האבא שלי ואני האמא שלך…"
ופתאום, פתאום יש גם מקום לנועה.
אני לא כל כך רואה את החיוך המאושר שלה כשהיא מתקדמת אל המקום ששמרו לה לראשונה בחייה בגן הילדים, כי משהו שקוף ומטשטש מראות מפריד לרגע ביני ובינה.
למחרת מגיעה נועה עם קוקו אסוף בחציו, חצאית פרומת מכפלת לרביע וכתמי שוקו לרוב. אני אורבת לה בשער, ומיד לוקחת אותה אל הפינה שלנו בגן.
את החולצה היום צריך להחליף. אין ברירה. את המכפלת אפשר לתפור מהר. יש לי חוט ומחט. קוקו מתיישר ונאסף בחן, ושרשרת נענדת להשלמת ההופעה. היום גם הבאתי ´קליפסים´ חמודים לקישוט.
נועה יוצאת אל הילדות שמתחילות לקבל אותה כמו כולן.
ממש בסוף היום אני צריכה שוב לקחת את נועה לפינה, וכשכל הילדות צועקות בקולי קולות מקסימים: "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך," אני מחליפה לה את החולצה הנקייה בזו המלוכלכת.
ואחרי שבוע שאנחנו מחליפות בגדים בבוקר ובצהריים, אני לא מתאפקת, ובכל סיום טקס כזה, משמח בבוקר ומעציב בצהרים, אני נושקת לה.
כי תמיד זה קורה לי בסוף. בילדה הזאת, שלא היה לה תחילה מקום בגן ופתאום נהיה לה מקום, אני מתאהבת מיום ליום.
השנה אני מאוהבת בנועה. הילדה הכי מוזנחת. הילדה הכי מטופחת.
תלוי מתי תראו אותה. לפני שער הגן או בפנים. בשמונה בבוקר או באחת בצהרים.

שעת ריכוז. אין שעה מרתקת מזו. שלושים זוגות עיניים נעוצות בי בהקשבה מלאה, שישים ידיים שלובות בקפידה, ושלושים פיות פעורים בולעים בצמא את יוסף מוקיר שבת, את הדג ואת היהלום.
אני מעבירה מבט על הפנים המתוקים.
ציפי, ידיה השלובות נפתחות מדי רגע נפרשות בשעת מתח )רוח נושבת ומאיימת לתלוש את כובעו של הגוי הרשע( ומנפנפות בגיל בשעת שמחה. )הדג בלע את היהלום!(
שלי, קופצת ממקומה כשאין היא יכולה להכיל עוד את התרגשותה.
חנהל´ה, מביטה בי בעיניים שוקקות ואינה מסירה אותן לרגע.
עדי, מתנועעת בהתרגשות וגם מוחה דמעות בחלקים העצובים של הסיפור.
שושי, מחייכת במתיקות כובשת ומדי פעם אינה מתאפקת ומשמיעה קולות נרגשים.
ונועה, שלובת ידיים, זיק בעיניים והקשבה מלאה באוזניים.
זוהי נועה החדשה. נועה של השבוע השני בגן.
אני מחפשת במבטי את ברכה. האוצר, האוצר של הגן שלי.
ובין המילים על הדג שבלע, היהלום שהתגלה ויוסף שלעושר ולגדולה עלה, אני מרגישה איך כל המגירות בלב שלי מלאות באהבה רבה לאישה הזאת שמלווה אותי מאז שהייתי לגננת בגן הזה.
ברכה כבר שלושים שנה במשרה, אני רק חמש. ברכה מבוגרת ונעה באיטיות, אני צעירה ונמרצת. ברכה מחלקת צבעים וגם אוספת אותם, אני מוסרת ריכוז. ברכה מקנחת אפים, ואני מכינה תיקיות ליום שישי.
ברכה שמטפחת השנה את נועה, ובשנה שעברה את גילה, ולפני שנתיים את חנה, ולפני שלוש אני לא זוכרת את מי, אבל ברכה ודאי זוכרת.
כי כשמשקיעים במישהו ואוהבים אי אפשר לשכוח. לעולם לא.
ברכה שלוקחת את הילדה הכי מוזנחת בגן, ולצערי יש בכל שנה לפחות ילדה אחת כזו, ומטפחת אותה באהבה ובחום.
בתחילה היא מבקשת בעדינות את מספר הטלפון בבית. ככה, כל שנה. הטלפון של גילה, של הודיה, השנה של נועה.
אחרי יומיים היא אומרת לי בקול שקט ופשוט ש: "הבית של גילה במצב כלכלי קשה, ולכן גילה נראית כל כך מסכנה. אני אחפש דרך לעזור."
או: "אמא של חנה לא אהבה כשהתקשרתי. נצטרך לעזור לחנהל´ה בעצמנו."
והיא עוזרת. כמה עוזרת. מלבישה, מקשטת, רוחצת ומטפחת. והכל בשקט ובצניעות וברוך.
אני לא יכולה לעשות את אשר היא עושה. יש לי תפקידים רבים בגן ועוד עשרים ותשע ילדות שזקוקות לי.
אבל ברכה עושה את זה, והכי טוב שאפשר.
חברות שואלות אותי: "שבי, לא קשה לך עם עוזרת כל כך מבוגרת? היא כבר פחות יעילה, אוספת לאט את הצעצועים ואין לה את המרץ ואת הכח שיש לצעירות."
ואני חושבת לעצמי שהן צודקות, אין לה את המרץ שיש לצעירות, אבל יש בה כל כך הרבה דברים שאין לא להן ולא לאנשים רבים בעולם.
יש לה לב. לב שרוצה להיטיב ולהמתיק את הדרך לילדות קטנות ומוזנחות.

הסיפור של יוסף ושל השבת הסתיים איכשהו. הילדות קמות.
גם נועה קמה, ניגשת לברכה, מתרפקת על ברכיה.
גם הקטנים, ואולי הם בעיקר, מרגישים מי אוהב אותם כמו שהם ומחזירים אהבה.
אני מסתכלת בחיוך שמחייכת ברכה לנועה ובחיוך שנועה מחזירה לברכה, ומודה לה´ על אוצר הברכה ששלח לי לגן.

ואם ביום הראשון אני מנגבת את דמעות הילדות, ביום האחרון בגן אני מנגבת רק את דמעותי שלי.
אני נפרדת מכל הילדות האהובות האלה שבמשך השנה בילינו יחד כה רבות, אבל לא בגללן אני בוכה.
אני בוכה על הילדה האהובה עלי ביותר, הילדה שלי, הצאן שהיה משתרך בעקבות, ובסוף הוא התקדם עם כולן.
אני מתפללת עליה שגם בהמשך הדרך ימצא לה מישהו מקום.
השנה אני בוכה על נועה. אני לא יודעת מה יהיה כשהיא תעזוב את הגן, מי יתאמץ ללכת בשביל שלה ולסלק קוצים, מי יאמין וירצה שגם לה יהיה מקום בין כולם.
יש רק קצת שמחה בתוך הבכי, על שהצלחתי לתת לה שנת דבש אחת בחייה.
אני ממשיכה להתפלל עליה, שמישהו ירצה גם בהמשך דרכה לעשות לה מקום.
כי יש, יש מקום לכולם.