גם היום פגשתי את פרל'ה בצרכנייה של יצחקי.
פרל'ה גלגלה עגלת קניות וגרפה מהמדפים מכל הבא ליד: ופלים ועוגיות ממולאות ושוקולדים שווייציים, קפה משובח ותה אנגלי, כמויות של קמח וסוכר ואגוזים. חבילת אגוזים עולה עשרה שקלים. פרל'ה ערמה עשר לפחות. היא נוהגת לאפות קסטת אגוזים מצוינת לכל יולדת או מחתנת. חכמה גדולה! היא בעלת יכולת כלכלית, אז היא יכולה להיות גומלת החסדים של השכונה.
מהמקרר היא אספה חלב עמיד בקופסאות וגבינות צהובות ויוגורטים וגבינות איכותיות. בעלה בחו"ל והיא מתגוררת בגפה. איך זה לא מחמיץ לה במקרר?
במחלקת הירקות היא קנתה כל מה שהיה, גם אבוקדו. מי קונה עכשיו אבוקדו? עשרים שקלים לקילו. אבל פרל'ה קונה. ולמה לא תקנה? הבעל שלה בחוצלארץ, עושה ביזנס ושולח לה כסף לקנות דברים טובים.
בקפואים היא קנתה את כל הג'אנק פוד, והוסיפה ברוקולי וארטישוק וכרובית וכל מיני דברים יקרים להחריד שמעולם לא מילאו ולא ימלאו את עגלתי.
ואיך ראיתי כל זאת? אני לא מאלה שמציצים לעגלות של אחרים. חס וחלילה, מה פתאום? פשוט עגלתי נסעה אחריה והתמלאה באחריות ובמחשבה, לאט ובמתינות: אורז. אריזת חמישה קילו זולה יותר מחמש שקיות של קילו. הנה השוקולדים. מי אמר שהנכדים שלי צריכים את החברה הכי משובחת? ילדים אוהבים כל שוקולד. אני מחפשת את הזול ביותר. מחלקת הירקות. קישואים. עשרה שקלים לקילו. יהיה מרק בלי קישואים השבוע. במקרר של הקפואים אני בודקת כמה עולה כרובית. סתם כך, בשביל האינטליגנציה. הרי מה אכפת לי כמה פרל'ה משלמת? השם ישמור, 30 שקלים לקילו! פרלה קנתה שלוש חבילות. אבל מה אכפת לי?
בום! העגלה של פרל'ה ושלי מתנגשות. לפרלה נופלות כמה מרמלדות מהעגלה, שהרי העגלה מלאה עד למעלה.
"הלו, דבורה! האו אר יו?" מחייכת אליי הליידי האמריקנית חיוך גדול מאושר או מעושר, או משניהם.
"ברוך השם, בסדר." אני נעצרת. חוץ מזה שפרל'ה היא עשירה ואני לא, היא אישה נחמדה וידידותית לסביבה ויש לה עיניים חמות וחיוך נחמד.
"הכול גוד? את נראית קצת חיוורת כזה."
אני מנסה לצייר חיוך, שלא להיראות חיוורת כזה. בטח, אני לא מרגישה טוב מאז ש… מאז ש… לא משנה.
אבל לפרל'ה יש, כנראה, זמן בשפע. טוב, גם היא כבר נמצאת בעולם יותר מ- 60 שנה ואינה עובדת בשום עבודה, אם מסעי קנייה עליזים אינם נכללים בגדר עבודה.
"הגב קצת כואב," אני אומרת. לפרל'ה יש גב ישר וזקוף ולא נראה שהיא סובלת ממחושים כלשהם.
"הו, גב זה סבל גדול! גם אני לסבול בזה. יש לי מסאז'יסטית טובה, שולה. היא לעשות מסאז'ים מצוינים!"
אני מהנהנת קלושות במטפחת, פרל'ה מהנהנת נמרצות בפאת התלתלים.
מסאז'יסטית. זה אומר כסף. פרל'ה לא מבינה בכסף. לא בערכו ולא בחסרונו.
"ואולי כירופרקטור!" מתלהבת לה פרל'ה. "זה לעזור יותר! את לרשום טלפון!"
אני לא לרשום. רק לחייך, לומר זה יעבור בסוף.
"זה קשה לא לעבוד," ממשיכה פרלה לחייך כשהיא מדברת על דברים כואבים, הכי כואבים.
למה דווקא מול האישה העשירה שלא עבדה מעולם, ולא חשה כנראה בחסרונה של עבודה, אני נשפכת?
פרל'ה רייכמאן מעולם לא עבדה הרי. היא חיה בביתה הגדול, יוצאת לשופינג, שלוש פעמים בשנה עולה על מטוס לבקר את הילדים ולחגוג חתונות, חודש קודם היא עורכת קניות. מה היא מבינה בעבודה ובהיעדרה?
אבל אני בכל זאת אומרת דווקא לאישה שאינה צריכה להבין: "כן. הייתי גננת 40 שנה. קשה שאין פתאום למה לקום בבוקר."
עיניה של פרל'ה מאירות באור הערכה: "את להיות גננת? זה עבודה נפלא! בטח כולם לרצות אותך!"
איך היא יודעת? אני מפליגה בזיכרונותיי הטובים 30 שנה אחורה: "היה לי גן פרטי! כל ההורים נרשמו אצלי מגיל שנתיים, וכל הקודם זכה."
איי, איי, איי, איזה גן זה היה! את הנשמה נתתי, את קולי איבדתי, את כוחותיי הקרבתי. כמה נשים שמסתובבות כאן בצרכנייה למדו בגן שלי, והיום "שלום" הן לא אומרות. מי זוכר היום גננות זקנות שנתנו את הנשמה כשהיינו בני שלוש?
"מתאים לך, מתאים לך להיות גננת מוצלחה," אומרת פרלה בקול של שיר. "לדעתי, את להיות יכולה עכשיו גם גננת. את להיראות צעירה וחמודה."
עכשיו אני מסמיקה כנערה צעירה. כבר לא חיוורת כזה, רק צעירה וחמודה. פרל'ה רייכמאן היא אישה נחמדה מאוד-מאוד. אני ממש מסמפטת אותה. רק למה היא קונה כל כך הרבה ג'אנק? היא לא יודעת שזה לא בריא? אבל אני האחרונה שאתערב בעגלות של אחרים. וקפה! איזו אישה בגיל כזה שותה קפה כה חזק? מה, היא לא סובלת מלחץ דם? והשוקולדים? סוכר אין לה? האם יש אנשים שמצליחים לקנות בכסף גם בריאות שלמה?
"אני כבר לא יכולה להיות גננת," אני חוזרת מהעגלה למציאות, "אני מדי זקנה. אין לי כוח לרוץ אחרי ילדות, לספר פרשת שבוע ולהכין עבודות מסובכות."
פרל'ה מניעה יד עשירה בטבעות בביטול גדול. "שטויים. את ממש מדברת שטויים. את צעירה מאוד עוד, כמו אני. אז את יכולה להיות עוזרת לגננת לפחות. רק לעזור ולהיות בגן ולקום בבוקר וללכת."
אני מחייכת בעצב. החיים של פרל'ה לימדו אותה שמה שרוצים – משיגים. שלי לא.
"מי צריכה אותי? יש כל כך הרבה בנות צעירות שמחפשות משרה!" אני אומרת.
"הו לא!" מזדעזעת פרל'ה מאוד, "איך את להשוות בכלל? הן צעירות, כמעט ילדות, את בעל ניסיון, וזה הכי חשוב ושווה!"
נו, הלוואי שגננת אחת תחשוב כמוה. אין סיכוי.
"את צריכה לחפש עבודה!" אומרת פרל'ה בקול בטוח. "זה יחזיר לך אור ושמחה. חשוב לעבוד לך."
שוב אני מהנהנת קלושות במטפחת. אין לי כוח להסביר לה עד כמה הרעיון שלה אינו מציאותי. כמה נשים צעירות וממהרות מבקשות סליחה, הן רוצות לעבור, ואנחנו יוצרות פקק. אם אינני טועה, זו בחלוק הסגול הייתה בגן שלי, ילדה לא קלה. גם עכשיו אינה אומרת "שלום" ונעה בתזזיות בין המדפים. אנשים לא תמיד משתנים.
"הו, סליחה!" מתנצלת פרל'ה, כאילו היא הפילה עליה לפחות מוצר או שניים, "זה לא בסדר אנחנו לעשות פקק תנועה. תעברי, חמודה, תעברי."
אנחנו מתקדמות לקופות. פרל'ה מציעה שאני אהיה ראשונה, "ממילא העגלה שלך להיות לא מלאה עכשיו, ושלי להתפוצץ היום."
זה טוב. עדיף מאשר לעמוד מאחורי פרל'ה ולראות את כל שפע העולם הזה עובר כבקרת רועה עדרו ונערם לחבילות שיילקחו עד לווילה שבקצה השכונה. עדיף מלראות את פרל'ה שולפת את האשראי ומעבירה אותו בחיוך גדול, כאילו משלמים לה עבור הקנייה.
אני מעבירה תכף ומיד את מוצריי המועטים והמחושבים, משלמת בשיק דחוי לחודש הבא ואומרת שלום לפרל'ה.
אני נסחבת לי עם שני הסלים. חבל על 20 שקלים דמי משלוח כשהידיים עוד סוחבות. ממילא אינני ממהרת לשום מקום.
הגב מציק לי וגם הרגליים. אני מניחה את השקיות, יושבת על הספסל הראשון הנקרה בדרכי. עכשיו אני יוצאת מעצמי ומתבוננת מבחוץ באישה היושבת על הספסל וסליה סביב; אישה זקנה אחת, עם קמטים סביב לעיניים וחלוק ישן; אישה שכבר אינה עובדת השנה, ויש לה מספיק זמן להשתזף בשמש; אישה החוזרת לבית קטן ומעמידה שני סירים עם קצת פירה ועוף מבושל, כי עם שמן כבר לא בריא; אישה המחכה לערב כדי שפסי ושולם יספרו מה נשמע וישאלו מה שלום הגב; אישה אחת המתחילה להזדקן פתאום, ואיננה מצליחה לעצור את זה.
מולי, על הכביש, בכיוון הנגדי, גולשת מכונית כסופה. המכונית של רייכמאן. נוהג בה הנהג הפרטי. מאחור יושבת מיסיס פרל'ה, בלי החבילות, חלילה. הן יגיעו במשלוח. פרלה מנופפת לי לשלום ואני מלווה בעיניי את האישה שתישאר צעירה ורעננה לתמיד, וגם בגיל 120 היא לא תהיה זקנה.
***
באחד הימים, שדמה לכל יום, צלצל הטלפון. השעה הייתה תשע. פסי הייתה בחתונה ועם שולם כבר דיברתי. אז מי זה יכול להיות עכשיו?
מאחורי הקו היה קול אולי בן 20 שנה והוא אמר: "גברת דבורה טוביאס?"
"כן."
"שלום! מדברת שושי כהנוביץ. הגננת בגן הפרטי פה ברחוב."
"שלום." ומה משנה לי איך קוראים לגננת פה ברחוב? אולי היא חושבת שיש לי ילדים בשנתון? לצערי, אפילו הנכדים אינם גרים ברחוב ולא בעיר הזאת.
"גברת טוביאס, רציתי לעניין אותך בהצעת עבודה. שמעתי שהיית בעברך גננת מוצלחת ומבוקשת."
קול חמוד יש לשושי הזאת! בכלל, היא נשמעת אישה נחמדה ממש.
"כן," אני אומרת, "לפני שנים רבות ניהלתי פה בשכונה גן מצליח. מי שרצה להירשם אליו נרשם כבר בגיל שנתיים וכל הקודם זכה."
"מה את אומרת?" מתפעלת שושי, "אז הגעתי בדיוק לכתובת הנכונה! לאחרונה אני חשה צורך בזוג ידיים נוסף. יש לי גן גדול, ברוך השם, וקשה לי להסתדר לבד. הייתי רוצה להכניס אישה בעלת ניסיון וותק כמו שלך, ולא מישהי צעירה וחסרת ניסיון."
לשושי יש קול מעניין וחיוך נחמד. אני מרגישה בו דרך הטלפון. אני מאמינה שהיא גננת טובה, אם יש לה שכל להבין שאין, אבל אין כמו גננת ותיקה.
"אז מה את אומרת?" שואלת שושי בקול מקווה.
"שאני צריכה לחשוב על הדבר. אם עבודה כזאת מתאימה היום לכוחותיי."
"אני לא אעביד אותך קשה," אומר הקול המתוק של שושי, "רק שתהיינה עוד זוג אוזניים להקשיב לפטפוטי הילדות וזוג ידיים לחבק. זה כמעט הכול." היא מדברת בקול של שיר.
לחזור לגן. לאווירה המתוקה. להתלבש בבוקר. פרל'ה המליצה על כך בחום לפני כשבוע. והנה, הצעה כזאת מחזרת אחריי! זו הצעה שאין לסרב לה. אני בטוחה שמוישה יסכים וישמח. גם פסי תגיד שזה צעד נבון. אני צועדת אותו, אם כן, תכף ומיד, לפני ששושי תחפש ותמצא מישהי אחרת.
"בסדר, שושי, אני חושבת שזה בסדר. אהמ… ומה בדבר השכר?" כסף זו מילה לא יפה. אבל שכר – ובכן, כל אחד מקבל תמורה לעבודתו, הלוא כן?
"בוודאי!" אומרת שושי, "כמו שמשלמים לעוזרת."
וכאן היא נוקבת בסכום נחמד ממש. כסף לא רע. לעצמי אני כן משתמשת במילה "כסף". בסך הכול זו מילה שמצלצלת טוב, קונים בה לחם וחלב ומשלמים בה לרופא שיניים. מי אמר שכסף זו מילה לא יפה?
"אז אנחנו מסכמות?" שואלת שושי באותו קול מקווה.
"בסדר, שושי," אני מסכימה לסכם. הנה, עדיין צריכים אותי, לא נס לחי ואינני זקנה שיצאה לגמרי מכלל שימוש. שושי תשמח ללמוד מניסיוני העשיר לגיל הרך, הגיל שכה הרביתי לשהות במחיצתו.
אנו נפרדות כידידות ממש ומקוות להיפגש מחר בבוקר ליום עבודה ראשון.
***
אני לובשת בגד וחובשת פאה. לא הולכים לגן בחלוק ובמטפחת. הבגד נראה ישן. הוא אינו נראה, הוא פשוט כזה. אצטרך קצת להתחדש לרגל העבודה. גם לסרק את הפאה. מהמשכורת הראשונה אקנה לי קצת בגדים. מה יש, לא מגיע לי משהו חדש אחרי עשר שנים?
אני הולכת לכיוון הגן. שמש צוחקת בשמים ורוח מנגנת באוזניים. יום יפה.
הנה גן שושי. שלט גדול מודיע את זה לכל העוברים והשבים. אני צועדת בשביל ומרגישה התרגשות. מוזר. דבורה, אני אומרת לעצמי, ממה את מתרגשת וממי? 40 שנה ניהלת גן מצליח בשכונה הזאת. את בקיאה ורגילה ובאה ללמד מניסיונך לצעירה ממך. היכנסי בגו זקוף ובחיוך בוטח.
אני נכנסת. שושי פותחת לי. גננת ילדה כזאת, עם פנים צוחקות מתחת למטפחת בית. אני הייתי מקפידה להתלבש בכל בוקר ולחבוש פאה. האם ככה היא מסתובבת לה בגן, הגננת הזאת? נראה שכן, כי בפנים כבר יושבות כמה ילדות ומקשקשות על דפים בצבעי פנדה. חבל, צבעי פנדה מלכלכים מאוד. הם עלולים להכתים בגדים ולא לרדת בכביסה. אצלי בגן ציירו בצבעי פסטל. הם אינם מלכלכים אצבעות ובגדים.
"אני שמחה כל כך שבאת, דבורה! בואי, היכנסי." היא מחווה בידה פנימה, לעבר הסלון שהיה לחדר גן.
לא כל כך מוצלח המיקום. רואים שהחדר משמש בהמשך היום כסלון. יש בו מזנון כבד וארון ספרים, שתופסים מקום חשוב. הוויטרינה גם מסוכנת לילדות הקטנות. אני הקציתי לגן חדר שהיו בו ארבעה קירות וזהו.
הגן פה מקושט מאוד, אך הקישוטים בשיטת הקונפקציה. הילדות המקפצות בין השלוליות ניצבות בחלונות הראווה של כל החנויות לצורכי גנים בעיר. כל הגננות של היום קונות אותן. מוכרים אלפי ילדות כאלה, בעשרה שקלים לראש. אח, פעם ציירנו לבד או לקחנו ציירת שהשקיעה את הנשמה וציירה ילדות חמודות ומקוריות.
התריס מוגף עדיין ודי חשוך. בחוץ שמש יפה. למה היא לא נותנת לה להיכנס פנימה?
"שלום, ילדות." אני אומרת לרביעייה המתעסקת עם הפנדה.
"שלום. שושי, מי זה?" שואל פה אחד. לילדות של היום אין מספיק נימוס ודרך ארץ. פעם אפילו בטלפון ילדה לא העזה לשאול מי זה, והיום, היום שואלים את השאלה הזאת מול פרצופך.
"זו עוזרת חדשה לגן שלנו," משיבה שושי בפנים מוארות.
"של מי את סבתא?" מתעניינת ילדה אחרת, תוך כדי שהיא ממשיכה לצייר ענני פנדה.
ובכן, כלום לא יעזור. אני נראית סבתא עוזרת. בלי ספק. הפאה והבגד לא יכולים להחזיר אותי אחורה עם השנים.
"של שרולי וחנה'לה וישראל-מאיר ומירוש," אני מונה את רשימת נכדיי.
"שושי, איפה אני שמה את המעיל?" אני שואלת, ושושי מובילה אותי לפרוזדור. יש שם מתלה גבוה. אני תולה את מעילי בין המעילים הקטנים. הילדות אינן מגיעות לגובה הזה. איך הן תולות מעילים? למה היא אינה רוכשת מתלים קטנים? יש לי הרבה מה ללמד את הגננת הצעירה הזאת. אבל אני לא טיפוס ביקורתי, מה פתאום? אני האחרונה. ולכן אני שותקת וזהו.
מחדר אחד עולה קול של תינוק. יש לה תינוק בבית! למה לא שולחים תינוק למטפלת? שושי כאילו קוראת את מחשבותיי: "אני עדיין בחופשת לידה," היא אומרת בקול מתנצל, "אבל הייתי מוכרחה לחזור לעבוד. זה גן פרטי. ההורים הסכימו, ושמולי הוא תינוק נוח. ישן כל היום."
אני מהנהנת בראשי באלכסון. ומה אם שמולי בוכה פתאום, באמצע הריכוז?
בינתיים נכנסות עוד ועוד ילדות לסלון הגן. הן פושטות מעילים ומטריחות את שושי ואותי לתלות אותם על המתלה הגבוה.
כולן שואלות לשמי ולתפקידי, ואני עונה שוב ושוב.
בשמונה וחצי יושבות כולן על הכיסאות הקטנים ומתחילות להתפלל תפילת שחרית. מיד "מודה אני". מה עם שיר יפה שפותח את הלב ואת הנשמה? אני יכולה להציע לשושי כמה שירים פותחי לבבות, מאלו שפתחו את היום בגן שלי.
אחרי התפילה מתחיל ריכוז הבוקר. שושי מבקשת ממני לגזור בינתיים תמונות מסלסלת העיתונים בשביל שעת היצירה. אני יושבת וגוזרת ומקשיבה לריכוז. הילדות מתפרצות לדברי הגננת, שואלות שאלות ואפילו קמות. רעש בריכוז. איך אפשר להתרכז כך? אצלי שררה דממה מוחלטת. הילדות הקשיבו בפה פעור והיו מרוכזות להפליא.
אחר כך הן יוצאות לאכול. צפוף בסלון הגן. פירורים נופלים ואני כל הזמן עם המטאטא והיעה. הן משחקות ורבות בפינות המשחק, ואני מפשרת ומגשרת. שושי משגרת לי חיוך מודה. סוף-סוף מישהו עוזר לה להשליט סדר וניקיון בגן הלא-מדי-מאורגן שלה.
בסוף היום אני הולכת לי הביתה עייפה ומלאת מסקנות. נכון, לא היה קל, אבל אני מלאת סיפוק. אני בהחלט יכולה לעזור לשושי מניסיוני ומעצותיי. יש הרבה מה לשפר בגן שושי כהנוביץ. הזמנים השתנו, הגנים השתנו. מה שהיה בימים ההם כבר אינו קיים בזמן הזה, ומכל הבחינות. אני חושבת ששושי תרגיש עם כל יום חולף כמה שווה ניסיון של גננת בעלת ותק כמוני, והגן יצעד לדרך חדשה וטובה יותר.
***
אין ספק שעשית צעד נכון, אומרים מוישה ופסי ושולם. זה נכון, אבל יחד עם זאת אני מזכירה להם תמיד שזה לא קל בכלל. יש לי עבודה רבה בגן של שושי. אני שורכת נעליים, מטאטאת, רוכנת כפופת גו על העבודות, משחילה חרוזים, מקנחת אפים, משיאה עצות לשושי ועוזרת לה ליישם. כבר עברתי את הגיל ולא סתם יוצאים יום אחד לפנסיה, לא סתם. הכוחות אינם כשהיו. ובכלל, חסר לי קצת השקט המבורך.
והאמת, מה שהכי מציק לי זו המשכורת. מיום ליום אני חשה כי היא נמוכה, יחסית לעבודה שאני משקיעה. לפני שבוע פגשתי אישה נחמדה מהשכונה שסיפרה לי שבתה עוזרת לגננת. לא רציתי להישמע יאכנע, אבל היה לי מאוד חשוב לדעת כמה היא מרוויחה, אז שאלתי: "עוזרת? כמה כבר מקבלת עוזרת שזה שווה לה?"
"2,500 ש"ח," השיבה האם. "זה עדיף מלשבת בבית, ובשבילה זה גם משהו."
2,500! ושושי משלמת לי רק 2,000! זה לא בסדר! זה לא המחיר בשוק! תוסיפו לזה את הניסיון הרב שלי ואת העובדה שאני משפרת ומייעלת את הגן בנוכחותי ובעצותיי, וזה מקומם למדי. אבל לא נעים לי לבקש משושי. אני מהטיפוסים ששומרים מחשבות לעצמם, ונאכלים מבפנים.
היחידה שאני מספרת לה על כך היא פרל'ה רייכמאן. לא יודעת מה יש בליידי האמריקנית שגורם לי לספר לה על הקשיים. אתמול נפגשנו ברחוב. אני הלכתי לרוקן את הפח, והיא הלכה לחתונה.
סיפרתי לה שהתחלתי לעבוד, והיא שמחה מאוד לשמוע.
"אני לאמור לך את צריכה לעבוד! את רואה אני צדקתי?" היא תפסה את שתי ידיי. "את בטח להיות עוזרת מצוינת!"
נכון, ולכן זה מאוד לא בסדר שלעוזרת מצוינת משלמים רק 2,000 שקלים! זו בדיוק הנקודה!
פרל'ה הנהנה בפאת החתונה בהסכמה: "זה קצת משכורת בשביל מישהי מוצלחה כמוך, את צדקת מאוד!"
וככה יצאתי צדקת וצודקת. אבל מה זה עוזר לי שרק פרל'ה מבינה דברים מובנים?

אך כעבור שבוע, בסוף החודש, חיכתה לי הפתעה נעימה. שושי קראה לי לחדר הילדים ומסרה לי מעטפה. היא אמרה בקול נבוך: "דבורה, החלטתי להעלות לך את המשכורת. מגיע לך. את עובדת מצוין ומסייעת לי מאוד."
בבית פתחתי את המעטפה. 2,500 שקלים, כנהוג וכמקובל בשוק. אני חושבת שמגיע לי יותר, אבל אסור להתלונן. לכמה נשים בנות גילי הייתה עדנה והן שבו לעשות משהו שהן אוהבות בתמורה לא רעה?
הגן עושה לי טוב, איני יכולה להכחיש. נכון שהגב כואב והידיים רועדות, נכון שאני עובדת קשה והילדות של היום פחות ממושמעות – אבל טוב לצאת מהבית ולהתעייף ממשהו ולדעת מה קורה אתך מחר ומחרתיים ובשבוע הבא, ושאת לא יכולה לקרוא ספר עד מאוחר כי צריך מחר לקום מוקדם ואת התור לרופא צריך לדחות ואולי לבטל כי אין לך זמן בכלל.
רק נקודה אחת עדיין מוסיפה להטריד אותי לאחר שעניין המשכורת סודר, והיא נושא הניקיון. אני הרי לא עוזרת ניקיון, רק עוזרת לגננת. אז מדוע שושי אינה מוחה בי, שעה שאני מעבירה סמרטוט לח על הרצפה או מקוששת כדורי נייר מהרצפה? מדוע היא מניחה לי לטאטא את הגן שוב ושוב ולהוריד בסקוצ' את קשקושי הלורדים? ולמה אני מנקה? כי אני חייבת לנקות, אחרת הגן ייראה מזבלה. לא נראה שהנושא מטריד את שושי במיוחד. לכן אני מטאטאת ושוטפת, מאבקת ומנגבת, ומרגישה בלב קצת תרעומת על שושי, שכנראה מרוצה מהעובדה שיש לה עוזרת לגננת ועוזרת ניקיון באותו המחיר.
כשפגשתי את פרל'ה שוב בצרכנייה של יצחקי, שפכתי לפניה את לבי. פרל'ה הפסיקה לגרוף מוצרים לעגלתה והקשיבה לכך שזה לא בסדר שאני צריכה לעשות ספונג'ה בגן! היא אולי היחידה שתבין, אף שאני משערת שידיה לא נגעו מעולם בסחבה רטובה.
"הו, את לא תפקיד של עוזרת ניקיון!" מוחה פרל'ה ואוספת אל עגלתה אקונומיקה בריח סחלב, עבור סוכנת הבית שלה.
"אבל זה מה שאני עושה," אני נאנחת, "והגב כואב וגם הידיים. מה לעשות, זו העבודה!"
אבל לפעמים מיותר לדבר. שושי קוראת לי כעבור שבועיים ואומרת בקול מתנצל: "דבורה, לא נעים לי שאת מנקה פה. זה לא מתפקידך. את עוזרת לגננת, לא מנקה."
אני אומרת שזה בסדר ולא נורא, אבל שושי מתנצלת שהיא לא שמה לב וזה לא בסדר מצדה. זה לא מתפקידי. היא תנקה הכול אחרי שהילדות ילכו, כפי שעשתה לפני שהגעתי לגן. אני מסכימה לבסוף.
אני צריכה להפסיק להתלונן. צריך סבלנות בחיים. העניינים הולכים ומשתפרים לשביעות רצוני, ובפעם הבאה שאני פוגשת את פרל'ה רייכמאן בחנות, אני לא מוצאת בשום אופן על מה להתלונן, ואני רק הולכת לצדה, שעה שהיא אוספת שוקולדים ודברים טובים לעגלתה. אני לא מאלה שמציצה לעגלות של אחרים. מה אכפת לי? לבריאות, שיהיו בעגלה של פרל'ה שוקולדים ודברים מתוקים, ואצלי יהיו רק מוצרי יסוד וירקות זולים. הרי כל אחד והעגלה שלו.
***
היום השמש אינה זורחת לי בכלל. אני יושבת בבית ובוכה על ספר התהילים. פרל'ה רייכמאן קיבלה אירוע מוחי קשה. אישה כל כך צעירה ונחמדה! הלב שלי כואב ונשבר. איך זה קרה לה? חיה-לאה השכנה אומרת שפרל'ה כבר בת 70. אני מתנגדת. היא בגילי, ואולי צעירה יותר. איך זה קרה? חיה-לאה מתעקשת על הגיל. אנשים נראים כמו שהם מרגישים, ופרל'ה הייתה צעירה ברוחה.
"אבל היא הייתה אישה כה בריאה!" אני אומרת ובוכה. חיה-לאה נאנחת: "בריאה? היא סבלה מלחץ דם וסוכרת וכולסטרול וכליה אחת שלה כבר לא תפקדה."
אני לא מאמינה לחיה-לאה. העגלות! העגלות המפוצצות בשוקולדים יקרים וקפה משובח ועוגות! איך זה יכול להיות? חיה-לאה צוחקת. היא צעירה ומעורה בנעשה בשכונה: "היא הייתה קונה ושולחת לנזקקים ומארחת כל מיני נשים מסכנות ובודדות ומכבדת אותן הכי שאפשר."
אני נאלמת דום. אהה, לעולם אי אפשר לדעת מה קורה בעגלה של השני, גם אם מציצים לתוכה.
אחר כך אני אומרת פרקי תהילים לרפואת האישה היקרה, בעלת הלב הרחב וחיוך היהלומים. אנא, השם, שלח רפואה שלמה לפערל בת גיננדל בתוך שאר חולי עמך ישראל.
חודש ימים אני בוכה ומבקשת על פרל'ה שלי, האישה היחידה שהרגשתי בטוחה לשפוך באוזניה את הלב; האישה שידעה לשמוע ולהבין.
אחרי חודש מבשר רמקול על פטירתה של האישה החשובה מרת פערל רייכמאן עליה השלום. אני מתמוגגת בבכי, רואה מול עיניי את הדמות עשירת המידות והרוח, את החיוך הגדול והעיניים החמות, ואיני מוצאת לי נחמה.
וכמו שפרל'ה נעלמת ביום אחד מנוף חיי, נעלמת גם העבודה.
אחרי השבעה מתקשרת אליי שושי הגננת. קולה נבוך ומבולבל ומסכן: "דבורה, אני מצטערת כל כך. את היית כוח עזר יעיל וטוב. היית נהדרת ותרמת לי ולילדות רבות. את היית מקסימה." היית. היית. היית.
"לאחרונה יש לי קשיים. אני לא יכולה לשלם כבר משכורת. אני מקווה שאת מבינה אותי ולא כועסת, זה פשוט כבר לא מתאפשר לי. אנחנו עושים שיפוצים ו… ודבורה, את אתי?"
אני כבר לא אתה. יש לי שוב זמן, ובשפע. לחשוב על פרל'ה שהלכה, לחשוב על העבודה שהלכה, ולחשוב על הקשר האפשרי בין ההולכים.
וילכו הדברים האלה לפנייך, פרל'ה, וימליצו טוב בעדך. אני מבקשת ובוכה כשמכה בי ההבנה כאור היום.