מלחמה ושמחות

באחד הימים, כשערכתי קניות נחוצות ומיותרות (נחוצות כי הרבה דברים השארנו בבית ואי אפשר להסתדר בלעדיהם, ומיותרות כי בעצם בבית מחכה לנו הכל ), הלכה ובאה לקראתי שכנתי לרחוב.
"הו, אני שמחה מאד לראותך", אמרה השכנה שעיגולים שחורים הקיפו את עיניה. היא פשפשה בשקיותיה ושלפה הזמנה של חתונה.
"אנחנו משיאים בשבוע הבא את זהבהל'ה שלנו. נשמח לראותכם."
איחלתי לה את כל הברכות המקובלות תוך כדי שהמשכנו לצעוד יחד במעלה הרחוב.
"אני מסתובבת ברחובות ומחלקת הזמנות", סיפרה השכנה מהרחוב ברבע חיוך ובשלושת רבעי אנחה, "כולם התאדו מהעיר ולא השאירו עקבות וכתובות, כמובן. פרסמנו גם הזמנה בעיתון, אבל אני גם מחלקת הזמנות למי שאני פוגשת ברחובות, גם בעלי והילדים יוצאים לרחוב רק עם הזמנות. תתפלאי, ככה חלקנו כבר עשרות רבות של הזמנות."
"אני לא מתפלאת בכלל", אמרתי לה והצבעתי לעבר צידו המקביל של הרחוב, שם צעדה בעליזות משפחה חיפאית בהרכב מלא.
"הו, זו גיטי שכנוביץ שכנה שלי!" אורו פניה של שכנתי לרחוב, וכבר היא חצתה את הכביש, מתעלמת מצפירות המכוניות וההזמנה מתנפנפת בידיה.
המשכתי לצעוד ברחוב כשלפתע שמעתי נשיפות בעקבותי. השכנה הספיקה לעבור חזרה את הכביש ולדלוק אחרי.
"תגידי, אולי את יודעת איפה אני יכולה למצוא בגד אלגנטי בשבילי?" היא שאלה בייאוש.
"יש כאן המון חנויות. אני מתמצאת כאן בדיוק כמוך. צריך פשוט לעבור מחנות לחנות עד שמצליחים לצוד משהו."
"דווקא תפרנו הכל", סיפרה השכנה בייאוש גדול, "תפרנו אצל תופרת בחיפה, והיא נעלמה מהמפה. כל הבגדים של זהבהל'ה לשבעת ימי המשתה והבגדים של שאר הבנות ושלי לחתונה ולשבע ברכות- הכל איננו, ובשבוע הבא החתונה."
פתאום הבנתי את פשר העיגולים שחגו סביב עיניה ותפסתי שהמלחמה הזאת הביאה בכנפיה אין ספור בעיות משניות, קטנות ביחס לחיים ולמוות, אבל מספיק גדולות עבור מי שמתחבט בהן.
"אז מה אתם עושים?" שאלתי ברחמים גדולים.
"את רואה, מסתובבים בחנויות ומתלבטים אם לקנות או לא. השקעתי הון עתק בכל הגרדרובה. לא כואב הלב לקנות הכל מבראשית? כל שעה מישהי מהבנות מתקשרת לבית של התופרת. אם היא אחראית, היא חייבת לחזור הביתה ולהביא את הבגדים שלנו. בינתיים, זה לא קורה. וגם אם היא תביא, איך היא תמצא אותנו, למען השם?"
"אולי תפרסמו מודעה בעיתון?" עלה בדעתי רעיון, "וכך ייכתב בה: 'התופרת שתפרה בגדים לחתונת משפחת שמחונוביץ מתבקשת ליצור קשר דחוף בטל…' "
העיניים המוקפות בעיגולים שחורים אורו.
"את יודעת, זה ממש רעיון טוב. תראי, משמיים נפגשנו! את יודעת כמה כואב לקנות הכל מחדש? זה פשוט עוול. מצד שני, החתונה הולכת וקרבה, וחוץ מבגדי יום חול אין לנו כלום. חבל שלא חשבתי על זה לפני שפרסמנו את ההזמנה בעיתון, כך הייתי כותבת את זה בסוף ההזמנה וחוסכת לי מודעה."
חייכתי לעצמי כשתיארתי בדמיוני את ההזמנה עם הבקשה הלא שגרתית. אחרי 'נשמח לראותכם משתתפים בשמחתנו' ושמות המשפחות הכבודות, תופיע המודעה על התופרת הנעלמת. רק מלחמה יכולה לייצר דברים מצחיקים ומטרידים שכאלה.
"טוב, אבל לפחות עכשיו נפרסם מודעה." , והשכנה הנמרצת כבר נתנה הוראות בפלאפונה לאי מי מבני הבית שיתקשרו בדחיפות למערכת העיתון.
"ויש עוד המוני בעיות", המשיכה השכנה לשפוך את ליבה, "אין לנו כאן טלפונים של אף אחד: התזמורת, הצלם, האולם, הפאנית. הילדים כל היום עם ספרי טלפונים מנסים למצוא מספרי טלפון דחופים, אבל את יודעת איך זה, היום כולם עם פלאפונים, ולא עונים בטלפונים. ומה את חושבת קורה עם הדירה של זהבהל'ה? שכרנו דירה בחיפה, כמובן מה השאלה? כלה צעירה צריכה לגור ליד אמא שלה לפחות בהתחלה. וחוץ מזה, שלא תגידי לאף אחד, הצלחנו למצוא לזהבהל'ה עבודה מצוינת לשנה הבאה. היא מוכשרת מאד, הילדה, אבל את יודעת איך זה היום, כשרונות לא ממש עוזרים, פרוטקציה- כן. דיברנו עם המחותנים של אחותי שהמחותנת שלה היא אחותה של המפקחת פקחוביץ המפורסמת. היא סידרה לה משהו, ושלא תגלי לאף אחד. אבל עכשיו היינו צריכים לשכור דירה במרכז, וחוץ מזה שאנחנו משלמים שכירות בשני מקומות, אני גם דואגת מה יהיה עם העבודה של זהבהל'ה שלי."
"השם יעזור ועד תחילת שנה הכל יגמר בטוב", איחלתי לה ולי.
"אמן", השיבה אמא של זהבהל'ה הכלה, "וגם הנדוניה. היא נשארה בחיפה, נצטרך לנסוע יום אחד לחיפה להביא הכל."
"הו, את מי אני רואה?" שמעתי לפתע את גברת שמחונוביץ מכריזה בגיל, "את דבורהל'ה, הבת של איטהל'ה החברה הכי טובה שלי שלא היה שייך שהיא לא תקבל הזמנה אישית!"
וכבר היא דלקה עם הזמנה בעקבות ילדונת בצמה שנעלמה בסיבוב, וגם היא נעלמה מעיני.
המשכתי בקניותי, ובדרך חזור נכנסתי לאחת המכירות הביתיות המוכרות חלוקים. חלוק אחד הבאתי איתי, ועוד שלושה במצב מצוין נשארו בבית. הוא אשר אמרתי, קניות נחוצות ומיותרות.
בין הקולבים והחלוקים גיליתי להפתעתי אישה חיפאית אחת שהייתה נראית חיוורת וחלשה במיוחד.
"מגיע לי מזל טוב", בישרה החיפאית החיוורת, "ילדתי תינוק לפני שלושה ימים."
איחלתי לה את כל הברכות המקובלות והתעניינתי היכן היא נמצאת.
היולדת צנחה באפס כוח על כסא שגבו עמוס היה בחלוקים לרוב.
"אני זו לא הבעיה. אני נמצאת ב"אם וילד". הילדים והבעל הם המסכנים, וכמובן גיסתי המארחת שגם לה יש תינוק בן שלושה חודשים, ועוד שישה לפניו. היא צריכה לכבס את הבגד האחד שהבאתי לכל ילד ולהעסיק את כל החבריה שחוץ מזה שאין להם בית, גם אמא שלהם נעלמה. בשבוע הבא, בעזרת השם, הברית, ואין לי מושג מה נלבש כולנו. אפילו לתינוק שלי אין מה ללבוש. חבל לי לקנות כשבבית יש לי גרדרובה שלמה מדודי שלי שנולד באותה עונה. אין ברירה, בעלי יצטרך לקום ולנסוע לחיפה ולהביא הכל, ואת יודעת איך זה נראה כשאב המשפחה צריך לחפש בארונות דברים שאין לו מושג מהם ולמה הם נועדו."
"נכון", אמרתי כי נזכרתי שביקשתי מבעלי להביא חלוקי שבת לבנות והוא הביא, אבל רק את אלו של ימות החול.
"זהו, ועכשיו קפצתי מ"אם וילד" לכאן לקנות איזה חלוק למרות שיש לי סידרה בבית."
הנהנתי בראשי בהזדהות משותפת, ויחד חיפשנו וגם מצאנו חלוקים מיותרים ונחוצים.
אחר כך צעדתי בדרכי לדירה כשאני כמעט כורעת תחת עומס המשאות. אישה לא מוכרת עם גדוד ילדים שצעדה מולי חייכה לעברי בשמחה גלויה.
"תגידי, את מחיפה?" היא שאלה בתקווה רבה.
"כן", הודיתי באשמה.
"יופי, מצוין. פנינה, קחי בבקשה את כל הילדים ותתקדמו לגינה", היא פנתה בקול מצווה לילדונת הגדולה שבחבורה, "אני צריכה לדבר עם הגברת הזאת על משהו דחוף!"
מה המשהו הדחוף שצריכה גברת לא מוכרת לדבר איתי?
"אז צדקתי", אמרה הגברת באושר אחרי שחבורת ילדיה נעלמה מן העין, "ראיתי אתכם כמה פעמים מהחלון והבנתי שאתם פליטים, אבל לא ידעתי מאיזו עיר."
עכשיו היא לחשה לי כממתיקת סוד עד אשר בקושי שמעתי את קולה: "תראי, בבנין שלנו מתארחת משפחה חיפאית ממש כלבבי. התרשמתי מהם עד למאד. כל הילדים מחונכים לגמרי, עדינים כאלה וממושמעים. האמא נראית לי ממש רבנית. שמתי עין על הבת שלהם. את מבינה, יש לי בן משהו מיוחד היהלום של הישיבה, ואני לא אומרת ככה בגלל שאני אמא שלו, אפשר לשאול את ראש הישיבה. הבת שלהם נראית לי מתאימה. עדינה כזאת ונחמדה מאד. אולי את מכירה אותם? אולי תוכלי לתת לי אינפורמציה על המשפחה הזאת ועל הבחורה?" שאלה אם הבן ובעיניה תחינה גדולה.
ניסיתי לחשוב איזו משפחה חיפאית מאוחסנת בבנין מול, ולפתע אורו עיני: "כן, משפחת גוטשטיין! וודאי שאני מכירה אותם, מה השאלה?! את מתכוונת לבכורה שלהם, לאסתרק'ה? היא הייתה הבייביסיטר של כל הילדים שלי!" הכרזתי בשמחה.
"באמת?" תפסה הגברת בזרועי וכמעט התחילה לרקוד, "אז קדימה, תגידי הכל!"
מיד התחלתי לפרט את כל מעלותיה של אסתרק'ה המהוללה מגיל הגן ועד לגיל השידוכים, ואיך שהילדים שלי רצו רק שהיא תהיה הבייביסיטר שלהם. אחר כך עברתי לתאר את אמא שלה, אשת החסד שבשכונה, משם עברתי לשוח בשבחו של אביה, מגיד שעור בישיבה נודעת, ולסיום קשרתי כתרים לכל אחיה ואחיותיה.
הגברת כל אותה העת אחזה דף ועט ורשמה בקפדנות כל פיסת אינפורמציה.
"רוב תודות", אמרה לי אם החתן העתידי, "אם יצא מזה משהו, אז תדעי שהרבה בזכותך."
"ובזכות המלחמה", הוספתי. ועשיתי סוף סוף את דרכי לדירה.
***

אחרי שבוע ימים צלצל הטלפון וביקשו אותי. רעש גדול עמד בעבר השני, ואני התאמצתי לשמוע מה אומרת לי גברת בקול לא מוכר: " שלום! את שומעת אותי! אני נהייתי השוויגער של אסתרק'ה גוטשטיין, הבייביסיטר שלך! עכשיו הוורט!"
"מזל טוב", קראתי בצהלה גדולה, "זכיתם בכלה מיוחדת!"
"גם הבן שלי מיוחד. הוא היהלום של הישיבה שלו, ואני לא אומרת ככה כי אני אמא שלו, אפשר לשאול את ראש הישיבה", אמרה האם בגאווה רבה.
"עכשיו אני מאמינה לך לגמרי. רק אם זה כך, אז השידוך מתאים. שיהיה בנין עדי עד" אמרתי לאישה מהבניין מול.
"אמן", השיבה המחותנת הנרגשת ונתנה לי לדבר עם אסתר'קה , ואחר כך עם אמא שלה, וברכתי אותן בכל הברכות המקובלות. הן הודו לי מאד על חלקי בשידוך, ואני חשבתי שהמלחמה הזאת הצליחה בלי כוונה להביא גם שמחות בכנפיה.