תפריט
ההצגה נגמרה
עכשיו שימש גזע עץ דק למה ששימשה הדלת במחלקה.
הילדה הכושית לשעבר נחבאה מאחוריו. הרוח עשתה שמות בתלתלי הפאה הנכרית של רבקו נייני, שמש חורפית נגסה לה עוד ועוד מהקקאו, אך בלבה הייתה רק ציפייה דרוכה, כפי שמרגישים לפני פתיחת הצגה.
ככה מתרגשות הבנות לפני ההצגות שהבנות הגדולות מכיתה ח' מכינות ב'שערי תורה'.
הווילון הירוק סגור וחתום, כולן יושבות במתח אימים, נרעשות מכל תנועה אקראית בווילון האטום, עד שסוף-סוף יד נעלמה מושכת את הווילון מבפנים, באיטיות נכבדת, וסוף-סוף מתחילה ההצגה.
במקרה שלפנינו, היד הלא נעלמה הייתה ידה של הדודה, שתמכה באישה קטנה, לבושת כחולים, שרעדה כמו פרגוד דקיק.
היד השנייה הייתה של האחות ידוויגה שהלכה מאחוריהן, מניפה לגובה שני כיסאות. הן בדקו בכובד ראש היכן ממוקמת השמש, על מנת להושיב את האישה המרעידה במקום שיחמם היטב את עצמותיה.
האחות ידוויגה שבה לה למחלקת הגניחות ונשארו רק הדודה פריידי והרועדת.
בתחילה הוציאה הדודה פריידי מסל החסד בילקע קטנה וריבת משמשים. היו לה מים והיא נטלה את ידיה של החולה. בהלה הרעידה את הילדה שמאחורי העץ. איזו הצגה מפחידה. לאישה החולה חסרות שתי אצבעות. האם כך נולדה? האם האצבעות אבדו לה 'שם'?
אחר כך חתכה הדודה את הבילקע לפירורים כפי ששמים בחלון ב'שבת שירה' לציפורים, צבעה כל חתיכה בריבת המשמשים המפורסמת שלה והאכילה את האישה הקטנה כפי שמאכילים תינוק רך.
תוך כדי האוכל, פיזמה הדודה ניגונים חרישיים שמילה לא ידעה מה טיבם. מאמע אף פעם לא שרה שירים כאלה, שהיה להם ריח של עצב רך וקסום. זה היה ביטוי שהמציאה אווה קליגר, בו נהגה להשתמש אחרי שסיימה לקרוא, באנחת עונג, ספר עשיר בצרות.
כשתמו הפירורים והשירים, הוציאה הדודה מהסל עיתון 'המודיע'[1], פרשה אותו על ברכיה והחלה להקריא ממנו חדשות טובות ורעות.
החדשות הטובות שהיה בהן הרבה עצב, לא רך ולא קסום, היו סביב משפטו של הצורר.
"עדים נוספים באו להעיד, פייגלה. מתחילים להבין פה סוף-סוף מה קרה שם". קולה של הדודה התחלף עם כל חדשה שהקריאה מהעיתון היושב על ברכיה, כמו ילד קט שמקריאים לו סיפור ומשחקים בקול לפי דרישות העלילה.
קולה של הדודה היה דרמטי כשבישרה: "תא הזכוכית שקוף יותר מאי פעם. האיש שקרא לעצמו ריקרדו קלמנט ומצא מחסה בארגנטינה, עומד מול הקרבנות ששולחים אצבע מאשימה לתא הזכוכית הניצב בבית העם וזועקים: זהו האיש!"
אחר כך התקדר מצחה של הדודה ובקולה עמד זעם נורא שעה שהקריאה: "הסנגוריה: אייכמן, בורג קטן במערכת". לעצמה היא קראה. הגברת פייגלה ישבה ובהתה באוויר.
"הסנגוריה טענה, כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי א חיצפא! ולא יכול היה להפר אותן בהיותו פקיד נמוך דרג, א חיצפא! וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו".
הדודה כמעט זרקה את העיתון בשאט נפש, אלא שאז היא הציצה לשורה הבאה וקולה נעשה מנוחם: "טענות אלו נדחו על ידי השופטים. אחרי בירור נקבע, כי ניתן היה לסרב לפקודות ואף לפרוש וכי אייכמן, מיוזמתו, היה בעל תפקיד מרכזי בהשמדת ההמונים".
עתה עלה קולה של הדודה בבכיה חנוקה, מוסיפה ימ"ש במקומות המתאימים: "הוא ימ"ש יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגירוש! הוא ימ"ש לא ויתר על השמדתו של אף יהודי ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה. אייכמן ימ"ש היה מוכן אפילו לפעול בניגוד להחלטה של אדולף היטלר ימ"ש עצמו, כאשר סבר, ימ"ש, כי אחרת עשויים אי אלו יהודים להינצל!"
כל אותו הזמן שהקריאה הדודה מן העיתון, צפתה מילה ברתק באישה הבוהה. לא יכול להיות שהיא לא חושבת כלום. המורה צוקר לימדה אותן, שתמיד אנחנו חושבים. אפילו כשאנחנו ישנים, המוח שלנו ער. מה חושבת האישה הכחולה כשהיא מתבוננת קדימה? באיזה עולם היא חיה? למה היא יושבת לה בתוך תא זכוכית?
לא נראה כי פרשיית אייכמן ימ"ש, הסנגוריה והקטגוריה, קשורים לחייה. למה הדודה מקריאה למי שאינו קשור?
ואכן, בהמשך ההקראה, קולה של הדודה הלך וגווע. מילים התערבבו אלו באלו והדודה שכחה את תפקידה כמקריאה ונשאבה אל החדשות.
ואז לפתע, בבת אחת, בקעו החדשות מהאישה הבוהה.
קול חלול ורועד, רך ועצוב כמו חליל רועים, בקע מתוך תא הזכוכית.
מילה לא הבינה כלום מהשיר שחיללה האישה החולה בשפה זרה, משונה, אבל שתי מילים בלבד היו מוכרות לה להפליא וגרמו לה להכות שורש סמוך לגזע העץ.
המילים הכי מוכרות שהכירה אי פעם, בקעו מגרונה של האישה החולה: אוי אוי אולינקה, אוי אוי מילינקה – – –
היא עמדה שם, חצובה בתוך הגזע. כפות ידיה מזיעות ולבה פועם בקצב של תוף אפריקני מופרע.
"אולינקה ומילינקה יחזרו אלייך כשתרגישי טוב", נפנתה הדודה מן העיתון אל החיים, מלטפת את כתפיה הרועדות של האישה המחללת.
העולם נעצר. ההצגה נגמרה. אין צורך בתחפושת.
שבע שניות הקיפאון שמופיעות אחרי טראומה, אזלו. מילה, שהייתה לפני שבע שניות בול עץ, טסה החוצה. תלתל אחד נתפס לו בקצה ענף וכך יצא שהפאה המפוארת נוטשת את גבירתה.
וככה, בלי תלתלים, עם שכבת קקאו חלקית ולב מתופף היא יוצאת החוצה מההצגה, אל החיים בעצמם.
***
אטקה עושה חזרה דרכה הביתה. לולא הייתה ברחובה של עיר, הייתה הולכת הלוך ובכה.
מאריכה ככל הניתן את הדרך מרחוב השילוח לרחוב גאולה.
כמה אפשר לעכב שדכן בעל חושים פעילים, כמה. לאחר שביקש מידע על האם הלא מנוחה, אמרה בבהילות שנכנס כאן עניין דחוף ותכף תחזור אליו.
ודאי שנכנס כאן עניין דחוף. עניין דחוף ביותר. להחיות בחזרה מת, אינו עניין שבכל יום.
היא התרוצצה מחלון לחלון, מחכה שתעבור ה'שלאף שטונדה' של המורה הברמן ואז מיהרה לטלפן אליה. המורה הברמן אמרה בקול ערני: "ודאי גברת קראוס, את יכולה להגיע לכאן עכשיו. הבית שלנו פתוח תמיד לאורחים חשובים כמוך". והמשפט המזמין חימם קמעא את לבה המצונן של אטקה.
הלכה במהירות ברחובות, מקווה שאף שגריר, ציר או שליח ממשפחת המחותנים בספק אינו צופה בה במרוצתה, כי אז החשש מהאם המנוחה יעבור לאם שצועדת בחוצות חסרת מנוחה, טיפסה אלי הקומה הרביעית שם גרה המורה הברמן בבית שכתליו גובלנים ורקמות ואין בהם אף טביעת יד ורגל של פעוט.
מפיות סרוגות לרוב חיממו כל פינה וכיסא והמורה הברמן חייכה אליה מאחורי המשקפיים שהגדילו עבורה את מילותיו של נעים זמירות ישראל.
אולי אין זה נאה לפרט צרות שכאלה בבית כה ריק? אבל הבית היה מלא חום ואור ואטקה ידעה בוודאות שבלבה של המורה הברמן ישנם תאים ומדורים רבים ורחבים מעבר לתא האישי שלה.
"מה שלומך, גברת קראוס היקרה? מה שלום הבנות הנפלאות שכבר-כבר יגיעו לדבר בהן נכבדות?"
קיצרה לה המורה את הדרך בשלה רצה הנה, טרופת נשמה.
"א… לשם כך באתי".
המורה המתינה בנימוס, אולי מתפלאת בלבה מדוע נבחרה מחנכת משכבר הימים לשמוע בין הראשונים למלכות את הבשורה הטובה?
התה הצטנן ומשקפיה של המורה גלשו וטיפסו עשרות פעמים במדרון אפה, שעה ששפכה אטקה על המפה הסרוגה את סיפור חייה. של פייגלה. שלהם. של התאומות. של פרלה. כל סיפורי החיים הדחוסים, הבוכים והשרים, נאספו בין הכתלים הרקומים.
ובסיומם – בסיומם פכרה אטקה את אצבעותיה, אוחזת בתשישות בתך האחרון בשורה, בשלו באה הנה: מה להגיד למי שחושב שהאם מנוחתה עדן? מה יהיה שהסוד עשוי להזיק לשידוך? לבנות? מה יהיה שאולי עשיתי טעות נוראה ועכשיו הגיע הזמן לשלם עליה?
המורה הברמן קמה מלוא שיעור קומתה, תפסה בשתי ידיה של אטקה קראוס הנרעדת ואמרה בקול גדול ומשתאה: "אטקה! אטקה היקרה! את אישה כל כך גיבורה וצדקנית ואני לא ידעתי!"
אטקה פותחת את לבה המכווץ. המורה הברמן אומרת עליה שהיא גיבורה וצדקנית. עליה. על האישה שהסתירה, שהעלימה. שהפרידה.
"אבל אני הפרדתי אותן ממנה", היא מתייפחת. המורה הברמן חייבת לדעת הכל. גם את החלקים הלא יפים. "לא נתתי לה בשום אופן לפגוש את הילדות. עכשיו מגיע לי העונש".
"עונש?" מתפלאת המורה הברמן, ידיה עדיין בידיה, מעבירות חום ונוחם, "את ראויה לשכר רב, אטקה היקרה, וכבר מקבלת ממנו בשפע. אילו ילדות טובות חינכת בעשר אצבעותיך, בלב אם חם ורחב. תראי איך הן גדלו ככה לתפארה!"
אטקה מסתכלת לרגע על התפארה. נכון. המורה הברמן צודקת. הילדות מוצלחות מאוד, אבל – –
"ניין ניין", היא מתלעלעת ביפחה, מבעד לווילון דמעותיה היא רואה את פליאתה הרחומה, המרפאת, של המורה. "אני לא גיליתי להן שיש להן אמא! נתתי להן לחיות בשקר, כאילו אני האמא שלהן…"
"ולמה עשית זאת?" קולה של המורה אינו שופט, אינו משתומם. אינו קובל.
"כי התכוונתי שיגדלו נקי. בריא. בלי פחדים וצורעס…" היא מסנגרת על עצמה בפני הסנגוריה.
"אז הנה, כוונה טובה הייתה לנו פה וגם מעשים טובים. טובים מאוד. אז גם אם טעית, אטקה היקרה, לא עונש מגיע לך. ועכשיו, הבה ונראה מה נכון לעשות".
המורה חוזרת לשבת אצל השולחן, תומכת ידיה על מצחה.
"מה, מה נכון לעשות?" אטקה נושאת עיניים של טובע הנאחז בספינת מבטחים.
"לא להסכים שייטלו את נשמתה של פייגלה טרם זמנה. זכותה שידעו שהיא חיה וקיימת. זכרי אטקה, רק אנשים מתים באמת לא יוצאים מקברם". בקולה הטוב של המורה שומעת אטקה אזהרה. הישמרי לך וספרי את האמת מהר, לפני שהאמת תספר את עצמה.
"אבל האמת קשה מאוד לשידוכים, גברת הברמן… המצב שלה מאוד קשה. היא חולה מאוד, פייגלה". היא מנסה להעביר את רוע הגזירה.
"את תספרי על פייגלה שלפני המלחמה, אטקה היקרה. בטרם ניטלה ממנה הבחירה. האמת הזאת אינה מחלה מידבקת שעוברת בירושה. הרי נטרפה דעתה מהשואה האיומה. והבנות? הן גדלו בבית הכי טוב שסיפק את כל צרכיהן. הרי בזכותך ממש אין מה לחשוש מחולייה של האם המסכנה".
"ואם הם ירדו מהשידוך בגלל זה?" היא שואלת בבהלה. למרות הזכויות שהמורה קושרת לה, סוער וגועש לבבה. רק קול זר מצייץ לה מתחת לאדמת הבזלת: אולי, אולי אז יחשבו על פרלה שלנו? אחרי שישמעו מי זו ואיזוהי שגידלה את הילדות ככה לתפארה?
"הם לא ירדו מזה בגלל זה". קולה של המורה הברמן בטוח, אף משקפיה יציבים לרגע.
"הסיבה הנראית לעין, היא הרי רק דרכו של הקדוש ברוך הוא לגלות לנו מה אינו השידוך שלנו. עלינו למחוק כל סיבה אחרת. אם הם לא ירצו זה רק יהיה משום שלא זה השידוך שנקבע לה. זה מה שתשנני היטב, אטקה היקרה".
המורה הברמן מביטה עמוק-עמוק בתוך עיניה של אטקה היקרה. אהבה פשוטה עומדת בהן. "אטקה היקרה, הגיע הזמן שתספרו לילדות שיש להן אמא בארצות החיים".
ככה, בבת אחת, בסלון הרקום, מרגישה אטקה היקרה כי נפשה נפרמת תכים-תכים.
"הן זכאיות לזה והיא זכאית. אל תדאגי, הקרקע שלהן היום כבר בטוחה. ברעידת אדמה נופלים רק מבנים רעועים. את בנית אותם, אטקה, הם לא ייפלו".
ועכשו חוזרת אטקה היקרה הביתה, רעידת אדמה בכל חלקות לבבה.
הולכת ואומרת לנפשה: כשהולכים לקבל עצה, יש שתי אפשרויות – לקבל אותה או לא. היא לא חייבת לקבל את כל העצות, היא יכולה לקבל רק עצה אחת. לא, לא, המורה הברמן, יש גבול למה שאני מסוגלת. לא יכולה להרעיד ביום אחד את כל החיים שלי. אולי אני בעצמי בניין רעוע.
היא תדבר על כך עם הרשל, הוא יבין אותה. היא תסביר לו שהיא לא מסוגלת לעמוד מול הילדות ולגלות להן את הסוד הזה. יש דברים שאם לא עשית אותם בזמן, אולי עבר זמנם. הוא יסכים אתה. המורה הברמן כבודה במקומה מונח. אישה צריכה לשמוע אך ורק בקול בעלה.
פייגלה לא תצא אף פעם מ'אברבנאל', לצערנו ולדאבוננו. היא מתעלמת בכל לבה מהאזהרה של המורה. הסוד הזה יישאר קבור שם. פריידי וגוטה מחויבות לא פחות ממנה לשמירתו.
אלא שאז קור מזדחל בגבה כנחש. ואם עקשטיין ידע ומשפחת המחותנים בספק תדע, איך לא ידעו אנשים נוספים? מי יהיה מחויב לשמור על הסוד המתגלה הזה, מפני הילדות?
פנינה פקשר
office@paksher.co.il
0527615948
© כל הזכויות שמורות לפנינה פקשר | developed by 100watt 2018