"את יכולה להשקות עכשיו את הגרניום," אומרת לה רותי, גיגית כביסה גדולה בידיה ושני אטבים בפיה. צ'רנה לא שומעת טוב: "את מה?"
"את הגרניום. הוא צריך מים היום. אני תולה בינתיים כביסה."
צ'רנה ממלאה את המשפך הירוק במים מהצינור ומשקה את הפרחים. פרחים לרוב במרפסת של רותי שרוני. יש שם כל מיני סוגים, צ'רנה לא מתמצאת בשמות שרותי יודעת על פה. רק את הגרניום היא יודעת לזהות, בגלל שאת הפרח הזה רותי הכי אוהבת, ולכן יש הכי הרבה ממנו במרפסת.
רותי תולה כביסה לא הכי ישר. זה לא משנה לה. במילא עוד שעתיים הכביסה מתייבשת כבר. יש דברים שהיא לא טורחת עליהם. שווה לה להשקיע יותר בדברים שמחזיקים מעמד.
היא משתפת במסקנה הזאת את צ'רנה. צ'רנה צוחקת ואומרת שהיא תולה כביסה עוד פחות יפה ממנה. היא מחברת שני בגדים באטב אחד, ואם נגמר לה המקום על החבל, אז היא תולה את הבגדים בערמות אחד על השני. מקסימום יתייבש יותר לאט. יש לצ'רנה סבלנות, ואין לה הרבה כביסה. היא הרי מכבסת רק לעצמה.
"לא ככה, "אומרת רותי לצ'רנה ותולה בזיגזג חולצה לא הכי לבנה של יעקובי, "אסור להשקות גרניום מעל העלים, אלא רק על האדמה. וגם לא ביותר מידי הרבה מים, צ'רנה. זה יכול לחנוק את הפרח."
"את אלופה בפרחים, רותי. אני בכלל לא מבינה בדברים האלה."
"אולי כי פרחים קצת דומים לילדים," אומרת רותי ותולה עוד חולצה אחת שפורשת כנפיים לא צחורות מזרחה ומערבה, "צריך להשקות בזהירות, ולא יותר מידי, כדי שלא לחנוק אותם. ככה גם עם ילדים. צריך להיזהר מהיותר מידי ומהפחות מידי."
"מי אומר לך את זה?" צ'רנה מתבוננת ביראת כבוד בגב של רותי שתולה כביסה.
"הלב שלי. כשאני מטפלת בפרחים שלי פה במרפסת, אני חושבת הרבה כמה שפרחים דומים לילדים. אסור שהשמש תחמם אותם יותר מידי כדי שהם לא ישרפו מהחום ואסור להשקות יותר מידי. צריך להיות מאד זהירים. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת פרחים, בגלל המשל."
"איזה משל יפה זה," מתלהבת צ'רנה, "שילדים דומים לפרחים!" היא מתלהבת מדימוי הקלישאה, שהיא צ'רנה, שומעת לראשונה בחייה.
"נכון, והנמשל הוא בזכות אהליבה שלי," אומרת רותי וממשיכה לתלות כבסים בסדר שלה. יש דברים שהיא לא טורחת עליהם, יש דברים שכן. "היא לימדה אותי איך לטפל בהם נכון. גם אם פעם עשיתי טעויות, תמיד אפשר להתחיל מחדש."
"הנה, תראי," רותי עוזבת את הכביסה. יכול להיות שגרב שחור אחד ייפול עכשיו למטה. זה לא משנה לה עכשיו. משנה לה עכשיו לומר דברים חשובים לצ'רנה.
היא מצביעה על אדנית גרניום אחת, ריקה מפרחים: "נראה לך שאין בה שום פרח, נכון? אבל אם תסתכלי לעומק תראי למטה פרח קטן שאומר לך שלום. עכשיו תסתכלי באדנית הזאת. יש בה הרבה פרחים. אבל יכול להיות שמחר חלק כבר יבלו. אבל בגרניום כל הזמן באים לך פרחים חדשים. אולי גם בגלל זה אני הכי אוהבת את הפרח הזה, בגלל שזה נראה לי משל מתאים לילדים."
צ'רנה מתרגשת מהמשלים והנמשלים, ולא יודעת מה לומר. הרבה פעמים נגמרות לה המילים. אז היא רק מחייכת אל רותי. שתי החברות מחייכות זו לזו. ולא משנה על איזה פנים נמצא החיוך, וכמה שיניים חסרות הוא מגלה.
הן רק מחייכות, ושקט יפה עומד במרפסת. תפרחות גרניום נעות בעדינות. רוח מבדרת אותם, קוטפת כמה פרחים. אולי מחר יגדל חדש. וריח של שושנים עומד במרפסת, לא של גרניום. לגרניום אין הרי בכלל ריח. רותי אוהבת אותו בעיקר בגלל המשל. אין לו ניחוח, לגרניום במרפסת. רותי מתכוונת לריח הגרניום שבבית שלה. אחרי שהיא למדה את הסודות לטיפול הטוב, הריח הולך אצלה בכל הבית, ממרפסת לחלון ולדלת. היום גם אצל משפחת שרוני יש כבר ריח בתוך הבית.
הכביסה משתובבת על החבל, בועטת במוסכמות ובכללים של האנשים המוצלחים. שמש טובה מחממת גם את המרפסת הזאת, פרחי גרניום פורחים בה, וניחוחם עומד גם בבית הזה.
"אבל לא רק עם יעקובי את מתקדמת, נכון?" מזכירה לה צ'רנה, "בכולם את משקיעה."
"המכתבים," צוחקות שתיהן באושר, "המכתבים לרוחה ולתמי."
"זוכרת את ההרצאה המקסימה של המרצה ריבה וולפסון?" משחזרת רותי בצחוק את הספור מהתחלה, "זוכרת שהיא דיברה שיש הרבה דרכים לתת חיבוק לילדים שלנו? שמילים שאומרים זה לא מספיק, ושמילים כתובות נשארות לתמיד?"
"איך שהתלהבנו מהרעיון!" מתלהבת צ'רנה, "לכתוב מכתבים לילדים! אז עצרנו את ההרצאה אפילו שכמה נשים כעסו עלינו שהפרענו באמצע ושאלנו את המרצה ריבה כמה שאלות חשובות כמו כמה פעמים ביום לכתוב? והאם גם לבנות גדולות וחכמות בסמינר זה מתאים? ומה כדאי בעיקר לכתוב במכתבים? וריבה אמרה שטוב ששאלנו, אלו שאלות חשובות, וענתה על הכול תשובות ארוכות ואני סכמתי הכול במחברת שלי, כדי שלא נשכח כלום."
"ואז הלכנו לחנות של מכשירי כתיבה," ממשיכה רותי את הספור היפה, "וקנינו פנקס מכתביות יפות ומדבקות ועטים צבעוניים והתחלנו לכתוב מכתבים. אבל רק לרוחה ולתמי. ריבה אמרה שלא לכולם זה מתאים, צריך לחשוב קודם למי כן ולמי לא. ואני חשבתי מיד שיעקובי לא יאהב מכתבים, כי מכתבים זה בעיקר עסק לבנות."
צ'רנה צוחקת: "נכון, אז מאז אנחנו כותבות רק לרוחה ולתמי. ולדבורל'ה לא, כי היא לא יודעת עוד לקרוא."
עננה קלה משייטת על פניה של רותי: "גם אני לא. והרעיון הזה היה כל כך טוב, רק חבל שלא אני יכולה לעשות אותו."
"אז טוב שיש לך אותי! אני ברוך ה' כן יודעת לכתוב. אבל הכי חשוב מי שאומר את המילים ואת המחמאות ואת זה את עושה."
"נכון." מאירות עיניה של רותי באור של בשורה, "אני רוצה לספר לך משהו משמח, צ'רנה. בקרוב גם אני אדע לקרוא ולכתוב. אהליבה אמרה שזה היעד הבא שלנו. היא אמרה שאמא לילדים חייבת לדעת לקרוא ולכתוב. זה חלק מהתפקיד שלה. אמרתי לה שהרבה שנים אני דיסלקטה, איך אומרים את זה? לא משנה. משנה שהיא אמרה שהיום העולם אחר. בעולם של היום אפשר לפתור בעיות כאלה. יש כל מיני אבחונים ופתרונות איך להתגבר על הבעיות ובקרוב נמצא לי מורה שתלמד אותי לקרוא ולכתוב."
אוי, כמה שצ'רנה מתרגשת עכשיו, מתרגשת כל כך. היא תופסת את שתי ידיה של רותי ועושה איתה מחול קטן בחדר. רותי שלה תדע לקרוא! רותי שלה תדע לכתוב! רותי כל הזמן מתקדמת! היא כבר יודעת איך לטפל נכון ביעקובי, עוד מעט גם יהיו לה שתי שיניים חדשות, והנה, היא כבר תדע לקרוא! וכל הדברים הטובים האלה קורים בזכות המטפלת אהליבה.
היא היתה רוצה פעם אחת ללכת אל אהליבה הזאת. לא אכפת לה לחכות בתור עד שתיים עשרה בלילה אפילו, אחרי שכל המטופלות שלה ילכו כבר הביתה. היא רק רוצה להיכנס לחמש דקות, להגיד לה תודה על כל מה שהיא עושה לרותי שלה, ולברוח החוצה.
אבל היא לא יודעת אם זה מקובל. יש הרבה דברים שהיא לא יודעת אם הם מקובלים או שלא. לפעמים היא עושה כל מיני טעויות שצוחקים ממנה בגלל זה. אולי גם היא היתה צריכה ללכת לאהליבה המטפלת שתלמד אותה סוף סוף מה מקובל ומה לא.
אבל מה פתאום? אין לה כסף בשביל זה. הקצבה שהיא מקבלת בגלל שהיא מושכת רגל אחת בגלל ניתוח שלא הצליח, מספיקה לה לאוכל ולארנונה ולחשמל וזהו. היא לא צריכה יותר מזה. העיקר שרותי הולכת לאהליבה, לרותי יש ילדים ויש לה כסף, היא לא יודעת מאיפה, ואת זה היא יודעת שלא מקובל לשאול, אז חשוב שרותי תלך אליה בשביל הילדים. היא במילא לבד.
למה לבד? יש לה את רותי ואת הילדים שלה. הילדים שרותי יודעת לטפל בהם יותר טוב בזכות אהליבה. כמה שהיא שמחה עכשיו, כמה.
"רוחה בבית עכשיו?" היא שואלת, קורצת בעיניה. היא אוהבת להיות שותפה לעסקת המכתבים.
"לא, אף אחד לא. תמי לומדת עם חברה, רוחה הלכה שוב פעם לחברה שלה שורי, הילדה שאמא שלה חולה במחלה, ה' ישמור."
"צדיקה רוחה. אז אפשר עכשיו, רוצה?"
רותי הולכת להביא את פנקס המכתביות וכמה מדבקות חמודות.
הן יושבות אצל המכתבה של רוחה. כשנמצאים בבית ורותי רוצה לכתוב משהו חשוב לרחל או לתמי, כי נגיד מחר יש למישהי מבחן, היא הולכת לצ'רנה. לצ'רנה יש שולחן אחד במטבח, ושם הן כותבות מכתבים לרוחה או לתמי. אבל עכשיו אף אחד לא בבית שרוני.
"יש לי רעיון למשהו שישמח את רוחה," מציעה רותי לפני שהן מתחילות, "אולי קודם נגיד כמה תהילים לרפואה של אמא של שורי ואז נוכל לשמח אותה כשנכתוב שהתפללתי עליה."
"רעיון טוב." מסכימה צ'רנה. היא קוראת פסוק מהתהילים בקול, ורותי חוזרת פסוק פסוק אחריה בכוונה. ככה שלושה מזמורים.
"עכשיו תכתבי." מנחה רותי, "לרחל הצדיקה. אני לא כותבת לרוחה, כי רחל אוהבת שקוראים לה רחל, ואם אני רוצה לשמח אותה במכתבים, אז צריך לכתוב לה לרחל."
צ'רנה כותבת בצייתנות.
"תמשיכי. מאד יפה מצידך שהלכת שוב לשורי ברנקוביץ. גם אני מתפללת לרפואה השלמה של אמא שלה והיום אמרתי עליה תהילים בכוונה."
"מה עוד? זה קצר מידי."
רותי חושבת. זה עבודה גדולה המכתבים האלה. אבל מה לא עושים בשביל הילדים שלנו? כל פעם היא צריכה לחשוב על נושא מעניין ומחמאות אמיתיות. המרצה ריבה וולפסון אמרה שהעיקר במכתבים זה הלב. אם כותבים מה שיוצא, ילדים מרגישים את זה. היא רוצה שרוחה תרגיש את הלב.
"יש לי רעיון," היא מתלהבת פתאום, "כבר הרבה זמן שאנחנו כותבות לה מכתבים, נכון? הם יכולים להיאבד לה. אני רוצה לקנות לה בקרוב קלסר שבו היא תוכל לשמור את כל המכתבים וכשהיא תרצה היא תוכל להיזכר בכל הדברים הטובים שכתבנו עליה. אז תכתבי ככה: חשבתי לקנות לך בקרוב מתנה. קלסר שתוכלי לשמור בו את כל המכתבים שכבר כתבתי לך. ככה תוכלי להסתכל בו ולהיזכר בכל הדברים הטובים שכתבתי לך."
"לא לכתוב ממי זה?" שואלת צ'רנה, ולא בפעם הראשונה.
"נראה לך שהיא לא יודעת שזה ממני?"
"לא יודעת מה להגיד לך, רותי. הרי רוחה יודעת שאת לא יודעת לכתו… שבעצם עוד מעט תדעי. אז למה שהיא תחשוב שזה ממך?"
"אז עדיף ככה," אומרת רותי, ולא בפעם הראשונה, "אני הרי רוצה לתת הרגשה טובה לרוחה שלי. אם לא כתוב מי שלח רוחה יכולה לחשוב: אולי זה מחברה? אולי המורה? אולי מדריכה? וככה יש לה הרבה הרגשות טובות, לא רק הרגשה טובה אחת."
"בסדר," מסכימה צ'רנה, מסיימת את תפקידה. רותי מבינה יותר טוב ממנה בהרגשות טובות של ילדים. לצערה לה אין ילדים, אז היא לא יכולה להביע דעה.
עכשיו רותי מדביקה למכתב כמה מדבקות חמודות ומציירת סביב לו כמה פרחים. לצייר היא כן יודעת, והכי טוב פרחים.
אחר כך היא מקפלת את הפתק לארבע חומות לבנות ששומרות היטב על המילים הטובות.
צ'רנה משתופפת לתיקה של רחל. דוחפת את המכתב מהר מהר לתוך אחת המחברות.
שתי החברות מחייכות זו אל זו חיוך של שותפות.
***
באמצע שעור היסטוריה מגלה רחל את המכתב החדש מוסתר במחברת.
לרחל הצדיקה!
יפה שגם היום הלכת לשורי ברנקוביץ. גם אני מתפללת לרפואה השלמה של אמא שלה והיום אמרתי עליה תהילים בכוונה.
חשבתי לקנות לך בקרוב מתנה. קלסר שתוכלי לשמור בו את כל המכתבים שכתבתי לך. ככה תוכלי להסתכל בו ולהיזכר בכל הדברים הטובים שכתבתי לך."
רחל קוראת את המכתב ביעף. משתדלת לא להטרד מ: 'יפה שגם היום הלכת לשורי ברנקוביץ'.
חבל על מאמצייך, כותבת יקרה. המכתב הזה יתום, אין לי מה לשמור בקלסר המתנה שיגיע בקרוב.
ובסיום השעור, רחל משליכה גם אותו לאשפה, כעצתה של המורה ברכי.
לו ידעה רחל על השמש שחיממה את המילים, לו הרגישה את הלב שהיה מונח בו, הריחה את ריח הגרניום שדבק בו ושמעה את מנגינת האהבה. לו ידעה דבר מכל הדברים האלה.