דנדון מובייל אחרון כבר נשמע, ויחד אתכן, קוראות יקרות, שליוויתן ונשאתן את הספור הזה עמי, אני נושאת מבט אחורנית, אל הדרך הפתלתלה, המרגשת והמפתיעה (כן, גם אותי) שעשינו כאן יחד, ולא בשתיקה כלל.
כי איזה נס שלא שתקתן, איזה נס.
ולמה נס?
כי לולא ההערות וההארות שלכן, אכפתיות, אינטליגנטיות, מטפלות, מטופלות, אמהות ללקויי שמיעה, דוברות יידיש או פולנית רהוטה, וכל מי שדאגה לא לשתוק כשהיה על מה לדבר, הנה תראו כמה שגיאות בשוגג היו מודפסות באלפי ספרים.
ולפני זה אקדים ואומר, שסופר אכן עושה מאמצים לחקור ולדרוש ולבדוק ולתור, אבל שגיאות מי יבין, מנסתרות נקיני. הספור הזה, במיוחד, דרש עבודת חקר מקיפה, שפעמים אף ארכה יותר מהכתיבה עצמה. אולי השגיאות, אחרי ולמרות כל החקר הזה, באות כדי להזכיר לנו את קטנותנו, ומי באמת מושך בעט. כמה שנחקור, אנו רק מופקדים על שטחי ההשתדלות.
אז הנה מקבץ כזה, כדי שאזכור היטב שביקורת בונה היא ממש לא קלישאה, ואתן, מתי שצריך, תתנו ממנה.
המורה רייזו לא יכולה להיות מטרבלינקה. טרבלינקה היה מחנה השמדה. לא נשארו ממנו ניצולים.
את כותבת שגברת חתולים רוחצת את חתוליה באהבה ובמסירות, אבל חשוב שתדעי לך, כמי שמתמצאת בנושא- חתולים שונאים מים. הם מנקים את עצמם לבד, על ידי הלשון. ממש צער בעלי חיים מה שעשית להם שם…
(ההערה לא הגיעה ממחוזותינו, כנראה קבלה המעירה את העיתון במסגרת חלוקת 'המודיע' בשולחנות השבת.)
את כותבת בחלק של העבר, על התחנה המרכזית בתל אביב, 'התחנה המרכזית הישנה'. אז, היא לא הייתה ישנה כלל, אז היא הייתה הכי מודרנית ומפותחת.
ספרת שהיו עלובות נפש בשכונת שפירא בתל אביב, ומישהי ניצלה אותן. סליחה, אני מהשכונה, ולא זכור לי דבר כזה. כולם שם היו מאד הגונים ולא זכורות לי בחורות מסכנות מנוצלות.
כאן היה המקום להסביר לקוראת הפגועה,על המקום שבו ההיסטוריה פוגשת את הספרות, ואחר המפגש הזה, איך הספרות פורשת לה כנף בעצמאות…
אך בכל זאת, זו הבמה להשיב לכל עשרות השואלות: לניצול ניצולות שואה בדרכים שונות או דומות לסיפורנו, יש בסיס היסטורי מוכח.
אלו ועוד היו הערות המצילות, ובמהלך השלמת פרקי העיתון לספר, התחוור לי יותר ויותר שאף לכותבת, חרף השתדלותה, קשה לאחוז ראש 115 פרקים.
לדוגמה, פתאום התברר שאטקה קראוס, הפלא ופלא, נקראה קראוס גם בימי נעוריה. אמנם, הדבר יתכן, כמו שהוכיחה לי קוראת ערנית מתוך שם שכנתה שהיה ונשאר קראוס, אבל בספור הדבר נראה יותר כנובע מחוסר בתשומת לב, מאשר הצמדות לשם נעורים גם אחרי הנישואין… דוגמה נוספת היא מאחד הפרקים בו מצאתי את אטקה קראוס פוגשת את בובה בבית ברחוב דיזנגוף, כשהיא מנסה לפגוש את פייגלה. ואילו עשרים פרקים קדימה (לא אחזתי ראש, וגם אתן לא. אף אחת לא העירה…) בבית החולים, מסבירה אטקה לפריידי מדוע היא יכולה להכנס לחדר בו מצויה פייגלה. הרי אותה בובה לא ראתה מעולם.
כדי לשים לב לטעויות ביצירה כה ארוכה ומפותלת, יש לקרוא את כולה, ועדיף תוך כמה ימים, כי אחרת שוב מתחילים לשכוח… ואיך כתבה לי קוראת נבונה?
כשקוראים סיפור טוב, נשאבים לתוך עולם קסום ומרתק, ומתנתקים ברמה מסוימת מהמציאות. הטעות מחזירה את הקורא לכאן ולעכשיו…
אז הנה התנצלות, ובתקווה שלא נטעה ולא נטעה.
***
ואחרי ההודאה בטעויות, זה הזמן לשיר תודה.
למי שהמילים והמנגינות שלו, ובחר בי להיות כלי לנגן. כשאני מתבוננת ביצירה מן הצד, ברור ומחוור לי עד כמה אני רק כלי לשפע. יהי רצון שתמיד אהיה ראויה להיות כלי מלא ברכה, לשמו ולכבודו.
למשפחתי היקרה שאפשרה את תהליך היצירה המורכב הזה, והשתדלה לפעמים גם לשתוק, כדי שאוכל לנגן.
למערכת המודיע, 'הבית שלנו', שאירחה את הסיפור הארוך הזה, בסבלנות ובאהדה, במשך מעל לשנתיים, ובייחוד לעורך, הרב ישראל שניידר, שליווה את הסיפור במסירות ומקצועיות.
לחברתי היקרה וטובת העין, נעמי רוזנשטיין, שמפליאה אותי תמיד בהתגייסותה, השכם ולעומק ליל. אחות היא ליצירה, ועל כן נתנה למוביילים לפחות 115 עצות טובות. (וגם קראה לילד בשמו.)
למגיהה הנפלאה והסבלנית, תלמידתי רבקי פרייליך, על עבודה יסודית בת כמה חודשים. היא זו שאף גילתה חורים וסדקים בפרקים, ומילאה וסתמה אותם ביסודיות, עד הגעתנו, בסייעתא דשמיא, למוצר שלם ומוגמר.
למעמדת הספר ומעצבת כריכתו, הגרפיקאית רבת הכישרון, רבקי ורדיגר, שעמדה לימיני ולשמאלי, לפניי ומאחוריי, והפיקה עבודה נפלאה ברמת ליטוש מרהיבה.
וגם שוב תודה לקהל שלא שתק בכלל, והזכיר לי שסיפור הוא רכוש ציבורי לכל דבר ועלי לעמוד תמיד לשירות הלקוחות הרבים שקנו את המוצר, ובטלפונים וברחוב ובחתונה מצד הסכין ומצד המזלג ידע לשאול את השאלות הנכונות ולטעון את הטענות הנכונות ואת הביקורות הבונות, והוא לא ידע כמה חומר בעירה הוא סיפק לי במילותיו ובחוסר שתיקתו, ולכל הספריות שבהן נעזרתי ולכל הסופרים שכתבו את הספרים הרבים בהם חקרתי ודרשתי, היריעה לא תכילם, ולקשישות הפולניות הסבלניות שהציעו לכל מילה פולנית כמה וכמה גרסאות ולאיידי ו. המסורה והזמינה שתיקנה את כל השגיאות האיומות שלי ביידיש (בזכותה עוגת הלקח הפכה ללייקעך, למשל.) ולכל השותפים הרבים הסמויים והגלויים שהיו חלק מהיצירה ואולי נשכחו כעת ובהחלט גם תודה לדמויות האהובות בסיפור שליוו אותי ופרנסו את מחשבותיי ותחושותיי. וממתי מודים לדמויות שלא קיימות? ממתי שחשים שהן קיימות וחיות וממתי שהן מחוללות שינוי בי, הקורא הראשון, ואם למדנו להכיר טובה גם לבור מים, אז אולי אפשר גם להן.
***
במהלך כתיבת הספור עברתי אירועים מעניינים שנגזרו מהספור, תגובות, מפגשים ותובנות, שלא בכולם אוכל לשתף. לפעמים דומה היה שהמציאות עלתה על הדמיון בספור, ואנשים מצאו את עצמם מהווים, לטעמם, דמות או חלק מתוך העלילה, לטוב ולמוטב. כאן שוב המקום להכריז שהדמויות והעלילה הן פרי דמיון, כולל השמות, התפקידים, הכל. מי שמצאה את עצמה בספור, הדבר מקרי בלבד, וצר לי על כך שמצאה עצמה נפגעת.
דוגמה לאירוע שריגש אותי והראה לי איך אף בחירה שלנו אינה מקרית, גם לא בפרטים בספור, היה ספורה של העיירה בלאכאטוב. הייתי צריכה לכתוב על עיירה קטנה ולא נודעת, היתה שעת ליל מאוחרת ולא היה לי עם מי להתייעץ והיכן לחקור, ובחרתי בבלאכטוב באקראי. אודה ואבוש כי לא ידעתי בוודאות האם היה בעיירה הקטנה והלא נודעת 'בית יעקב', אך קיוויתי מאד, וגם היה לי יסוד היסטורי להאמין שכן.
אזכור העיירה הציף, להפתעתי, תגובות רבות ונרגשות, וכאמור הוכיח לי שגם בחירה מקרית בספור, היא השגחית. דור ההמשך משרידיה של העיירה הלא נודעת, התרגש מאד מאזכורה. כמה ציינו שהעיירה הזאת, שרבים מאנשיה, כשרים ותמימים, עלו השמימה, לא זכתה כמעט לאזכור ולסקירה. מגיבה אחת הזמינה אותי לצפות בתמונה של כתה מ'בית יעקב' בבלאכטוב ששמורה אצלה בבית, אחרת שיתפה אותי בהתרגשות בטקס ההכתרה של חמיה, שהיה רבה של באלאכטוב העיר, ואף צרפה תמונה שצולמה ע"י גוי פולני ביום ההכתרה. רבים נוספים ספרו לי ספורים מעוררי השתאות על גדלות אנשיה. וככה מספור אחד דמיוני, נהיו כמה וכמה אמיתיים ומפעימים.
ספור נוסף שריגש אותי היה ספורה של אם שהעניקה לי מידע על תינוקה, שאובחן כלקוי שמיעה. במילים חינניות ורוויות אמונה היא תיארה לי כיצד הניסיון הגיע לפתחם וכיצד הם מתמודדים עמו. שאבתי רבות מתיאוריה, רוחה ותבונותיה. סלילי מחשבות של חלי, כשהיא חוששת מהלקות, חלקם נגזרו ממש ממילותיה.
אבל הקשיבו נא הקשיבו מה היה הסוף בספורה האמיתי של האשה המקסימה הזאת. התינוק שלה, כך התברר כעבור מספר חודשים, אובחן ב ט ע ו ת כלקוי שמיעה. המצאותם של נוזלים בתעלות האוזן יצרו את השגיאה. כיום הוא שומע היטב ונהדר, והרופאים הם אלו שמשפשפים אוזניים…
***
מכתבים רבים נשלחו במהלך הספור, חלקם התפרסמו ומחלק גדול מהם, נבנה ונרקם הספור.
אביא כמה מהם, המאירים צד נוסף בסיפורנו.
פ. פקשר, שלום.
מרגישים כבר את ריח הסיום, התובנות נשזרות אחת לאחת, אבל לדעתי, יש מסר ששכחת ממנו, והוא כה בולט ומודגש, שחבל להחמיץ אותו. אולי אפילו לא כיוונת אליו, אבל לי חשוב לכוון לשם. (הרי ידוע שכשהמשורר כותב שיר, יש לקוראים חירות להחליט למה התכוון המשורר בשירו…)
לדעתי ולדעת אחיותיי, הדנות בספור בכל סעודה שלישית, יש בספור מסר גדול של איחוד.
כי תראו מה קורה, כשבורחים במקום להתאחד.
פייגלה ברחה מאטקה. היא העדיפה לברוח הכי רחוק שאפשר, מחמת הבושה. הבריחה הזאת המיטה עליה אסון נוסף. לו היתה מתאחדת עם אטקה, שכפי הידוע לנו השאירה לבורא עולם לסלוח לפייגלה, אולי לא הייתה נהרסת נפשית. (וכולנו מקוות שאחרי המפגש עם אטקה, היא תשתקם. מחכים לשמוע על כך ב'פעמוני רוח').
ומהעבר השני- גוטה אורבך. היא ברחה מפייגלה ומספור אשמתה. לא העזה להחזיק תינוק בידיים, לא רצתה להקים לה בית ועתיד. ברגע שהסכימה להתקרב, היא חשה הקלה גדולה והעזה להתבונן על עתידה.
אני רוצה לחדד שהמסר פה הוא לא רק על האיחוד, אלא גם ובעיקר על הבריחה. כשבורחים ממציאות, מאנשים, מניסיונות, מהחיים- לא משיגים כלום. להפך, רק ניזוקים.
עלובות הנפש ברחו מהמפגש עם המציאות, והעדיפו לחסות בקורתה של בובה. כולנו יודעות מה קרה להן. כך גם לגבי מרילה שהעדיפה לברוח לבית הזה, במקום להתעמת עם המציאות.
לעומת זאת, הבריחה מהקליניקה היתה מעשה נכון, אבל היא תביא תוצאות טובות, רק אם המטופלות תעזנה להתחיל מחדש. כי בריחה לבד, לא מביאה תועלת.
בתודה על הספור המחזק והמענג.
גיטי
למוביילים, שלום
רציתי להגיד, שממש לא הגיוני שגולדרין השתדכו עם מישהו לא לרמתם. זה ממש עושה רושם סיפורי. במציאות, אנשים מהסוג שלהם, כן מקבלים שידוכים המתאימים להם. עם כל הרצון להביא תובנות של מובילים ומוביילים וכו, במציאות סביב, אם תתבונני, לרוב הם עושים שידוכים יפים ומתאימים.
שלום רב,
כמשפחה שאפשר לקרוא לה 'גולדרין', עם שינויים קלים לכאן או לכאן, אני רוצה להעיד כמה שתחושת המובלות, אינה פוסחת על איש. גם בשידוכים. בעיקר שם.
כי נכון, לפעמים מבחוץ נראה שעוד פעם משפחת גולדרין עשתה שידוך ענבי הגפן, אבל יש הרבה דברים שאי אפשר לראות מבחוץ. עד כמה השידוך הוא מה שמתאים לנו, זה אפשר לראות רק מבפנים. ולשם משפחות גולדרין לא הזמינו אתכם להיכנס…
מכירה טוב את הטעם הזה, המובל, בדיוק כמו כולנו, ומזדהה עם משפחת גולדרין הזדהות גדולה.
ג. תרשישים.

שלום וברכה,
אני רואה שנושא הטיפול מאד נכנס בספרות החרדית, והרבה בספוריך את. רציתי להזכיר שהקב"ה נתן לנו שכל ישר ולב מבין, נתן לנו הורות ונתן לנו עצמנו כלים, לפני שאצים רצים לאנשי המקצוע.
אנשים עברו את השואה, ורובם ככולם לא הלכו לטיפול, לפחות שלא נחשוב שכולם חייבים. לפעמים כשהולכים, הראש כבר מתעקם מרוב תזות ושיטות, ויש מטפלות שהן לא רק שרלטניות מבחינה מקצועית, אלא מעוותות מבחינה יהודית השקפתית, ומלאות במי מלח מבורות נשברים.
ידע הציבור ויזהר לא רק משרלטנות.
נעמה.
לכבוד כשהמוביילים לא שותקים, שלום,
אזכור השרלטנות בתחום הטיפול הוא נושא חשוב, אבל יש לנהוג בו בזהירות יתירה. וכל כך למה?
כי בכל טיפול יש תהיה. מי שתמיד יודע הכל ומבין תמיד מה ואיך לעשות אינו מטפל טוב.
בכל טיפול יש קושי, ורגעים שהמטופל שואל את עצמו מה הוא עושה כאן ובשביל מה בכלל התחיל עם זה. טיפולים רבים, לפי מחקרים, מסתיימים בעזיבה כעוסה של מטופל, וזה שכיח. וכמו בהרבה מחלות גוף, לפעמים הטיפול יוצר החמרה בתחילתו, כמו כדורי רקואטן לאקנה.
והיות שקשה לנו לפגוש עצמנו, ולזהות 'רווחים' ומטרות, ולגלות מניפולציות שלנו בחיינו, וכך הלאה, ושמה שחשבנו כבטוח אינו כזה, ושיש בחיים אכן חוסר בטחון בסיסי, צריך הרבה ס"ד והרבה התכוונות לטוב לעבור טוב את השלבים האלו בטיפול. וגם הכוונון העדין בין לאהוב מטופל ולקבלו, לבין לא לעשותו תלוי בך מדי, ולהשאיר לו את 'בעלות הבית' על חייו ונפשו.
ויש גם טעויות בטיפול, הן גם אלוקיות, ולפעמים גדלים מהן, כמו בכל טעות בחיינו, שמאתגרת ומאפשרת צמיחה.
ולפעמים טיפול הוא בלי התקדמות, ולפעמים יש נסיגות. גם אצל הדוקטורים הכי גדולים בעולם. הניתוח לא תמיד מצליח, המחלה לא תמיד עוברת, למרות שהרופא והמנתח הם הכי גדולים ומפורסמים. משפט זה צריך לעמוד מול העיניים, לפני שמניחים שהמטפל או הטיפול אינם מוצלחים או מצליחים.
מטפלת

שלום למוביילים,
בנוגע לסאגת פלורה, רציתי לשתף מניסיוני.
פעם ניגשה אלי בחורת סמינר אחרי הרצאה ושאלה אותי האם היא יכולה לבוא לייעוץ. שאלתי אותה על מה היא רוצה להתייעץ, והיא אמרה לי: על הפסיכולוגית שלי.
אמרתי לה שאם היא מרגישה קושי עם הפסיכולוגית, היא מדברת על זה איתה, ולא עם יועצת נוספת.
אחר כך גם קבלתי חיזוק לתשובה הזו.
הדבר הבוגר והנכון בטיפול המסב תהיות, הוא קודם כל להעלות את השאלות מול המטפלת עצמה.
אם אין פתיחות בטיפול, אז אין כלום.
אם מרגישים לא נוח להגיד או מלחיץ, זו עוד אינדיקציה שמשהו בסטינג של הטיפול לא תקין.
וכמו שלמטופלת יש נכונות נפשית לשמוע כך צריכה להיות למטפלת נכונות נפשית לשמוע. זה לא יכול להיות חד צדדי. המטפלת, הבה נזכור, היא הצד החזק בשלחן. למטופל מותר לומר הכול והמטפל הטוב אמור לתת מרחב בטוח לדיבור חופשי.
ולעניין פלורתנו, גם אם נניח לשאלה המציקה האם היא מרמה או לא ומה המניעים שלה (האם העובדה שהיא לא מקצועית אומרת שהיא גם נוכלת? או שכוונותיה לעזור ובגלל חוסר ההכשרה שלה היא לא מבינה את חומרת מעשיה?)
בכל מקרה, המסר הנכון הוא שאם אחרי הדיבור הישיר והכנה, נשארת תחושת אי נוחות/מחנק/חוסר התקדמות בטיפול, אז לא צריך להישאר במסגרת הזאת, גם אם המטפלת היא בעלת ותק וניסיון.
יועצת

מה היה הכי?
הפרק שעורר הכי הרבה סערה.
הפרק בו החמות יהודית דייטש מגלה את כלתה פריידלה לוקה בנפשה והשידוך עומד מתפרק. אנשים שהתקשרו ובקשו, לא בקשו, דרשו, לא לפרק את השידוך, ואיך אפשר כך להתעלל בניצולות שואה? סערה זו גרמה לי להרהר כמה משקל נותנים אנשים לדמויות שלא היו ולא נבראו, ועל כן, כמה מחשבה וחמלה הדבר דורש ממני. אולי לא היה נכון לתת לעניין ולעלילה לנצח את החמלה היהודית הבסיסית…

הפרק שעורר הכי הרבה התרגשות.
כשעלובות הנפש ניצולות השואה, נמלטות מהבית של בובה הקאפו, והמורה רייזו מגלה שם תלמידה שלה, שפעם היתה תלמידת בית יעקב של הגברת שרה שנירר ע"ה, והיום בכלל לא. אבל התלמידה לא מזהה את המורה שלה, אז המורה יושבת איתה על המדרגות, ושרה לה את ההמנון של כולנו, 'עבריות אנחנו'. וככה היא מזהה את מורתה. אנשים התקשרו, התרגשו, דמעו, וגם אני. אולי ההתרגשות הזאת היא משום שהשיר הזה, הוא ההמנון של כולנו.
אולי משום שהמילים הפשוטות, האולי קצת תמות, נעדרות החריזה המשובחת והמוטיבים המתוחכמים והמטאפורות האסטטיות, נוגעות בכולנו משום שיצוקים בהן כל כך הרבה להט, חום ואהבת הבורא.
מה שאף אחד הכי לא דמיין וחשבו שפתאום נכנס לספור…
הימצאותה של התינוקת מילי בתמונה. קבלתי ברכות מזל טוב משעשעות ותגובות הבטוחות שמילי פתאום הפציעה והפתיעה. אבל מילי בהחלט נתפרה מיד בתחילת העלילה וחיכתה בשקט ובסבלנות להגיע תורה. הרי ההקבלה בין שלישיה לשלישיה, העבר והווה, הוא בגלל שאולינקה, מילי ופרלה גדלו יחד, כשלישייה. (ב'פעמוני רוח' ההרחבה, בעזרת ה').
היכן הכי חששתי מתגובת הקוראים
כולם כל כך התעניינו מיהי אורנה, עד שחששתי שיתגלה שהכל בטעות יסודו, תיווצר אכזבה. אכן, לאורנה היה יעוד נעלה מלתמוך כלכלית בחלי סולומון. לא היתה אורנה אלא רק אלגוריה. וכנראה שהקהל האיכותי שלנו, יחד עם חלי, התגבר על האכזבה הכלכלית, והתחבר לתובנות האלגוריה.
מה הכי הטריד את הקוראות במהלך הספור
איפה פייגלה?- עד שהאבדה נמצאה.
כמה זמן חלי סולמון עוד תהיה ב'אם וילד'? מי מממן שהות כה ארוכה?
נו, מה הקשר בין העבר להווה?
מה היה הכי קשה ומלחיץ
לגמור לכתוב את הספור הזה. כל כך הרבה קצוות וחוטים וסמטאות ואנשים היו צריכים להשתבץ בפאזל הסיפורי הזה. הרגשתי שהדבר דומה להנחתת מטוס בסיפונו המון אדם, ועלי להשתדל שהנחיתה תהיה ערבה ונעימה לכולם…
מסגרת