כשהמוביילים שותקים

Asset 1
קהל היעד: מבוגרים ונוער

כשהמוביילים שותקים

פרק לדוגמא:

שתישאר אצלך
הן צועדות יחד ולחוד לתחנה המרכזית.
גוטה, פריידי ולייצ'ו משחזרות בפרוטרוט את ביקורן במתפרה באלנבי, אטקה שקטה ומכונסת, משחזרת את מילותיה החסכניות, המכבות תקווה, של כרמלה.
הן חוזרות על שאלותיה של גברת אווה הרשפכטר בעלת המתפרה, היא שומעת את תשובותיה של כרמלה. רק כשדמותה של גברת אווה נרקמת בידיהן באומנות, מוצאת אטקה כמה חוטים משותפים מהן נארגו הנשים השונות.
אווה הרשפכטר מלכה ביד רמה ובזרוע נטויה על ממלכה תת קרקעית, שנחפרה מתחת לחנות בגדים בעלת חלון ראווה שקוף כבדולח, שנשא את השם 'הסלון של אווה', לתוכו תקעו את פרצופן גברות תל-אביביות הדורות, במטרה לבחור להן מחלצה זו או אחרת.
במעמקים, בקומת המרתף שהיוותה ניגוד גמור לחנות המוארת והידידותית, הייתה המתפרה של גברת אווה, גברת יקית לחלוטין, בעלת מבטא מתגלגל, שגם היא, בדיוק כמו כרמלה ישראלי, הגיעה לפה 'בזמן'.
מכונות זינגר תוצרת עמלק זמזמו ורחשו בטון מחריש אוזניים, במסען על גבי שטחי-גלילי-בהט ושש. בקו ישר איתן ישבו התופרות, מאוחדות עם כלי התפירה, ודיוושו במונוטוניות על פני מטרים של בד בהם תתהדר בקרוב גברת תל-אביבית בעלת עודף לירות. בצדי המתפרה עמדו בובות עטויות מחלצות, וגוטה חשדה שבתוכן חבויות שומרות שבודקות שכל תופרת עושה מלאכתה ללא הרף.
גברת אווה הרשפכטר הסתובבה סחור-סחור בין פועלותיה מקנת כספה, ונעצה בפעילותן עיני סיכה בבגד.
מידי רגע עצרה לצד פועלת זו או אחרת, העמיקה מבטה במלאכתה, ומשהייתה מגלה שם משגה זה או אחר, הייתה מטה את ראשה אחורנית בחוסר אמון, נוטלת את היצירה המעוותת בשתי ידיה, מכה בעקב נעלה על המרצפות, פעולה שהייתה גורמת לכל הפועלות להפסיק לדווש באחת, אפילו הן באמצע חיבור שרוול מורכב, ואמרה: "יה, אני רוצה שתשימו לב למה שקורה פה, כדי שטעות כמו זאת לא תחזור עוד על עצמה, יה?" כך הייתה הטעות מונפת ברבים, למען יראו וייראו.
בעיצומו של מוסר השכל כזה נכנסה גוטה עם פריידי ולייצ'ו, שתי נערות נחמדות שהכירה בבית העולים. הן התכווצו בפינה צדדית, ממתינות שמקומה של השגיאה יתפנה, וישימו לב אליהן. וכך הן עמדו לצד שתי בובות, דוממות ממבוכה וממתח, עד כי לרגע נראו כמו עוד שלוש בובות משותקות.
אחרי ששבה פיסת הבד הסוררת לבעלת השגיאה, הפנתה גברת אווה מבטה אל החדשות, וקרבה אליהן אגב מבטים האומדים את שווין.
"אני ארצה לשמוע מה הניסיון שלכן בתפירה," היא דיברה בגרמנית בלי לבדוק אם הבנות דוברות אותה. בלי שהיה לה מושג שרבים שהיו שם, למדו את השפה הארורה, רצו או לא רצו.
פריידי סיפרה על הסלון הביתי שניהלה אמה. הן תפרו שם בגדים לנשות מונקאטש והסביבה. לייצ'ו אמרה שהן לא תפרו ללוקחות, אלא לבנות הבית, עשר במספר. וקולה רעד כשהיא דיברה על עשר בנות, שמהן נותרה היא לפליטה.
גברת אווה שאלה: "אם תפרתן כל כך טוב, למה לא היו לכן לקוחות, הא?"
ולייצ'ו ענתה שאביה היה המפרנס, והן תפרו להנאתן.
אחר כך הגיע תורה של גוטה אורבך להציג את הדיפלומה, והיא ענתה שהיא תפרה במתפרה גדולה בגטו לודז'.
גברת אווה שאלה: "ומה תפרת שם?"
וגוטה שילבה מבטה בבובה אחת עטוית מדי-פאר והשיבה: "מדים."
עיניה של בעלת המתפרה הצטמצמו כמו בד שהתכווץ בכביסה: "מדים בעבור מי?"
"לוורמאכט ."
היא השליכה בה מבט הלם, מבט שנותנים במשתפי פעולה בזויים ומוגי לב. מבט שלמדו לזהות אותו, מאז עגנו האניות בחופי הארץ. המבט הזה ששאל: ולמה הלכתם כצאן לטבח? המבט ששייך לאנשים שהיו נטועים פה עמוק, כששם שטף המבול. המבט שהוכיח שישראל רוצה עלייה, אבל הישראלים אינם רוצים את העולים.
לאנשים פה ייקח זמן ללמוד את משמעותה של הגדולה והאיומה שבשואות תבל.
"את, את תפרת לוורמאכט?" כל התופרות הרימו עיניים מעל למכונות ה'זינגר', שגם הן הגיעו משם, וגוטה אורבך רצתה לעמוד על כיסא במתפרה, לקחת גליל ריק של בד, ולספר דרכו, בקול רם ומוגבה, על מרדכי-חיים רומקובסקי ראש היודנראט ועל כל מיני פנטזיות שלו שיצאו מכיכר באלוטי והכריזו על הגטו כארץ חסות, והסבירו איך נשכנע את הגרמנים שהאוכלוסייה עובדת כה נפלא למען הפיהרר, וכשהמלחמה תסתיים יגידו שהגטו הוא מקור עבודה יצרני מיוחד במינו שהעבודה בו היא ערך עליון.
ואז, כשהפיהרר הגדול ימלוך על כל העולם, תהיה לודז' מדינת חופש בריבונות גרמנית, שבה החופש נרכש במחיר של עבודה קשה. ומי יעמוד בראש הריבונות? ודאי, רומקובסקי שהציל את הגטו בתושייתו.
רק מאוחר יותר יגלו הפועלים בגטו החרשתני מה הסתתר מאחורי יוזמותיו של ראש היודנראט שרקח עסקאות עם הגרמנים מאחורי גבו הכפוף של הגטו.
בינתיים, בריבונות שבה רומקובסקי היה כסף עובר לסוחר, ברכו התמימים את מלך הגטו שרק בשטרות עם דמות דיוקנו אפשר היה לרכוש מוצרי בסיס. ובתמורה לכל זאת, אם רצית להיות שווה למערכת היצרנית, ולחיות, כן כן, גברת אווה, בשביל לחיות, היית צריכה גם לתפור מדים להולכים לחזית, הנלחמים בך עצמך. יה יה, גברת אווה שברחת מספיק בזמן, והקמת לך פה מתפרה תת קרקעית שתפרה בגדים מהודרים לנשים חופשיות, כשגוטה אורבך תפרה מדים לוורמאכט.
"אבל אני," אמרה גוטה כשהן ישבו בתחנה המרכזית, על ספסל חשוף לרוח, "שתקתי ולא אמרתי כלום, וכך כולן חשבו שאני מתביישת במעשיי הרעים."
"ואז," המשיכה פריידי לספר, "גברת אווה ביקשה מאיתנו להוכיח את כישורינו בתפירה והעניקה לכולנו בדים עבים וגסים במיוחד, בעלי חוטי שתי וערב בולטים, וביקשה שנתפור תפר ישר, כמו פלס. ועיניה עקבו אחרינו ומדדו בפלס. והבל נשימתה הקרובה לחוט הפלס נשף בעורפנו. ואחר ביקשה לפרום אותו, מעדעכן .
"וזה היה שלב א' במבחן. בשלב השני נצטווינו לצייר גזרה, לכווץ שרוולים מבדים פשוטים, לפרום צווארון מעומלן, לתפור מכפלת לחצאית רחבה, לפרום אותה בלי להותיר עקבות.
"שעות ארוכות ארך המבחן בתפירה כתנאי לקבלתן ל'מתפרה של אווה'. בסיום המבחן הודיעה לנו גברת אווה בפנים לא מאירות, שאנו תופרות לא רע, ולכן אנו מוזמנות מחר להגיע השכם בבוקר ל'מתפרה של אווה', ולהתחיל תיכף ומיד לעבוד, יה?"
עכשיו, כשהן ממתינות לאוטומוביל, היו הדעות חלוקות. פריידי אמרה שהיא תעבוד במתפרה של אווה. לירה וחצי זהו שכר עבודה נאה, יחסית לזה המוצע במקומות אחרים. לייצ'ו, הרגישה שבחבורה, התלבטה האם לא עדיף להמשיך ללקט תפוחי אדמה כשיש רווח בין ערוגה לערוגה ואין נושפים מעלייך ובודקים כל מילימטר שאת גומאת, וגוטה אמרה שלא. היא לא תלך לעבוד במקום שבו כל התופרות מסתכלות עליה במבט עקום כבר מתחילה.
ואז הן התווכחו מי צודקת, ואטקה ישבה מכונסת עם עצמה, רחוקה מהן ומשיחתן אולי כמו המרחק בין חיה איצקוביץ' לאטקה קראוס.
הביקור אצל כרמלה לא הוסיף לה הרבה. מתברר שכרמלה סיפרה לה בכל זאת הכול בטלפון, למרות יוקר השיחות. לא היה לה מה להוסיף חוץ מפרשנות. שנראה שהמלווה שולטת באולי-פייגל'ה והיא יראה מפניה. שאולי-פייגל'ה משתעלת שיעולים נוראיים, והיא כמעט נפלה כשהן עמדו לצאת. ושאם תהיה התפתחות היא תפנה אליה.
אחר כך היא המתינה שהמבחן בתפירה יסתיים כבר, והלכה עם הבנות לתחנה. כעת הן ממתינות לאוטומוביל שיגיע מרעננה לתחנה, וייקח אותן בחזרה לבית העולים.
המון רב המתין ברציפים. התחנה הממה אותן בגודלה. היא הייתה מודרנית ומפותחת מאד, והיו בה מעברים תת קרקעיים ומבני שירות שונים. בכל מקום שהתאסף בו המון, אפשר היה לחוש קיבוץ גלויות. שפות התערבבו אלו באלו, והלבוש היה כרטיס ביקור מארץ המוצא.
אבל אטקה הייתה עייפה ועצובה מידי בשביל למיין את הנוף הצבעוני שנשקף מלוא אופק התחנה.
סוף סוף נכנס האוטומוביל לתחנה, אפו הגדול משמיע נשיפה מאומצת.
הן עלו בזו אחר זו והנהג ניקב חור זעיר בכרטיס הוורוד שרכשו.
אטקה וגוטה ישבו זו לצד זו. גוטה נאנחה בקול, כי סתם נסענו, ואטקה נאנחה בפנים, כי אולי סתם נסעה.
האחרונה עלתה אישה שאחזה חבילה עטופה בשתי ידיה. היא אמרה משהו לנהג, ועיניה שייטו על פני הנוסעים.
היא קרבה לספסל שבו ישבו אטקה וגוטה.
"פולנית?"
הן הנהנו בראשיהן. היה בהן משהו שגילה מיד את המוצא, במיוחד למי שהגיע מאותו הפלך.
היא התבוננה באטקה, עיניה נפלו על פרל'ה שבזרועותיה, והיא הפנתה מבטה לגוטה.
"תוכלי לשמור על זה עד שאני מעלה את החבילות שלי?"
גוטה הנהנה וקלטה בזרועותיה את החבילה.
"דז'נקויי'ה ברדזו ," אמרה האישה וירדה להביא את צרורותיה.
"אטקה, זה זז!" קראה גוטה בבעתה, וכמעט השליכה את החבילה המתנועעת מזרועותיה. אולי האישה חזרה מהשוק עם דגים חיים לכבוד שבת?
אטקה הרימה את קצה העטיפה.
"זה תינוק"! היא קראה בהפתעה. "תינוק שכיסו אותו יותר מידי." התינוק שהיה נראה דומה יותר לתינוקת, הציץ אליהן מבעד לעטיפות, פניו אדומות ועיניו כעוסות. מרוב מהירות, כנראה, האם לא הבחינה כי פניו של התינוק היו מכוסות מידי.
"תינוק או תינוקת מתוקה." שער בהיר ועיניים תכולות ננעצו בגוטה בכעס, ופה תותי קרא תיגר על המעבר מידי האם ביללה ארוכה.
"אולי שלושה חודשים." חיוותה אטקה דעתה, וגעגעה מול הפנים המכורכמות של התינוק או התינוקת.
"אנחנו לא נצליח להרגיע, רק האמא תצליח." החליטה גוטה, "נו, איפה היא? כמה זמן לוקח להעלות כמה חבילות?"
הנהג צפר.
הוא שלח לחלל האוטומוביל שאלה בעברית. מישהו ענה לו תשובה וירד מהאוטובוס. הוא חזר כעבור שתי דקות, אמר משהו לנהג וזה עמד לסגור את הדלת.
"לא!!!" גוטה קמה ממקומה וקראה בפולנית מבוהלת: "אי אפשר לנסוע! האישה השאירה פה את התינוק שלה!"
כל ראשי הנוסעים השתרבבו לכיוונה בהפתעה.
גברת דוברת פולנית תרגמה בדחיפות את המידע לעברית. הנהג הסב כובע מצחייה לאחור. גוטה הניפה את החבילה בשתי ידיה, להוכחה.
משפטים בכל השפות מילאו את האוטומוביל.
"איך הייתה האמא נראית?" שאלו את גוטה. גוטה משכה כתפיים. היא ראתה אותה שתי שניות, לא הבחינה במשהו מיוחד. גם אטקה לא. אבל הנוסעים שסביבן נענו לאתגר. היו לה עיניים לא טובות. היא הייתה נראית אמא רגילה. היא לבשה בגד מוזר. נראתה נורמלי, כמוך. בתחנה היא טלטלה את התינוק בחוזקה כי הוא בכה מידי חזק. היא נתנה לו לאכול ודיברה אליו ברכות.
שני נוסעים ירדו לסרוק את התחנה, וכל הנוסעים נתנו להם הוראות. תבדקו בכל מבני השירות של התחנה, במעברים התת-קרקעיים שבין הרציפים, תלכו צפונית-דרומית מכאן, לשכונת הפועלים 'נווה שאנן', אולי היא שם.
בינתיים התינוק הגביר את הסירנה ועצות להרגעת תינוקות מילאו את האוטומוביל בכל השפות. תוציאי אותו מהשמאטעס' שלו. תני לו להחזיק את השמיכה, רק אותה הוא מכיר. אל תסתכלי עליו, הוא לא מכיר אותך. תעשי לו פוצי-מוצי.
פריידי ולייצ'ו אמרו בדאגה שאולי האישה נפלה או קרה לה משהו אחר, חלילה? בטח ימצאו אותה מיד, גוטה, לא מפקירים כך תינוק. ולייצ'ו ליטפה את פני התינוק שהגביר את הווליום.
אחרי חצי שעה שבו שני הנוסעים, פושטים ידיהם לצדדים. אין אף זכר לאישה שעונה לתיאורים בכל אזור התחנה.
בשלב זה גוטה החלה לרעוד בכל גופה. "אולי חטפו את האישה?" היא שאלה, המתורגמנית הפולניה תרגמה כל מילה שלה לטובת הנוסעים, "מה אני עושה עם התינוק הזה?"
התינוק, מבוהל מהאופציה, הגיע לראש סולם הצלילים, וגוטה הצטרפה אליו בדמעות קטנות ומבוהלות.
"יותר הגיוני שהאישה רצתה להתפטר ממנו, גברתי," אמרה אישה אחת, והפולניה תרגמה, "לצערנו ולבושתנו יש אימהות כאלה." היא הנידה בראשה לגוטה ברחמים גדולים. "תינוק מתוק דווקא, לפחות." היא ניחמה אותה, "מתוק ממש."
"שתפנה למשטרה הבריטית."
"שתרד מהאוטובוס ותחפש את האמא."
"שתיזהר. אולי הוא חולה בשחפת?"
"קיבלה מתנה יפה בחינם."
"לא עלינו, מתנות כאלה."
"אטקה אני לא יכולה," לחשה גוטה והדמעות הפכו לבכי חרישי, "אני לא יכולה להחזיק תינוק ביד הרבה זמן. בקושי את פרל'ה. אבל לגדל תינוק? אני?"
"את לא תגדלי אותו." הרגיעה אטקה, "אנחנו נפנה למשטרה."
"לא כדאי לפנות למשטרה," התערבה גברת יקית דוברת פולנית, "כי עוד מעט קאפוט על המנדט שלהם, ויש לנו מדינה משלנו. והם כבר לא עושים כלום, כמו מי שמתפטר מהעבודה שלו."
יורם, הנהג הישראלי, גרד בפדחתו במבוכה. דבר כזה עדיין לא קרה לו מאז שהוא על הכבישים. שישאירו תינוק באוטומוביל שלו, וייעלמו מהתחנה?
הוא העיף מבט בשעון שניים עשר השבטים שלו . השעה יששכר ורבע. בזבולון ארבעים וחמש הוא היה צריך לצאת לדרך, ובדן ועשרה הוא כבר צריך להגיע לרעננה.
ועכשיו הוא תקוע פה.
"הבריטים ייקחו לך אותה, חבל." אמרה האישה שראתה בתינוקת מתנה.
"נו, נהג, אני צריך להגיע לרעננה בזמן." מחה איש בעל מצח צר ועיניים ושפתיים צרות. "סע כבר, נהג, סעעע."
גוטה הגבירה את בכיה. לייצ'ו מחתה את פני התינוק הרטובות, ופריידי ואטקה לחשו לגוטה מילות ניחומים ועידוד.
"בחורה כל כך גדולה וכל כך בוכה," קראה הפולניה בתוכחה.
"איך תגדל את התינוק אם היא בוכה כמו תינוקת?" דאגה אחת אחרת.
"מהשמיים שלחו לה תינוק, טפו עליו, והיא בוכה. מסכון קטן שנפל דווקא לידיים שלה." אמרה יוצאת תימן.
והתינוק, מבוהל מהעצות בכל השפות, דיבר בשפה אחת, בטון גבוה וצרחני.
"נתייעץ בבית העולים מה עלינו לעשות. לא נראה שנמצא אותה פה. אם הייתה רוצה שנמצא אותה לא הייתה נעלמת," אמרה אטקה. "אולי מחר נחזור לכאן שוב."
"אפשר לנסוע, נהג."
"אני לא אמרתי כלום." ממהר הנהג יורם לזכות את עצמו מאשמה, רק חסר לו ששלטון המנדט ימצה איתו את הדין ואולי ישלח אותו לשבת בבית הכלא הנורא בעכו או יגלה אותו לקפריסין בחשד לשיתוף פעולה בחטיפת תינוק. הוא נהג 'אגד' בסך הכול, לא יודע מה צריך לעשות עכשיו.
יורם מגלה את מבטי הנוסעים מהנהנים לו בעידוד, ה'אף' משמיע נחרה איומה, והאוטומוביל יוצא מהרציף.
ואז, להפתעת הכול, משתתק התינוק המופקר ושוקע בשנת עמלים וכל הנוסעים משתתקים, במטרה שלא לעורר תינוקות ישנים מרבצם.
"מה אני אעשה כשהוא יהיה רעב?" נחרדת גוטה. בבת אחת צנחה עליה האימהות שממנה היא כה יראה.
"תבדקי, אולי מצורף לו משהו?" מציעה פריידי.
השמיכה אכן הסתירה סל רשת ירוק.
ובתוך הסל היה בקבוק זכוכית, חמים עדיין. חומו של הבקבוק גרם להן לצמרמורת. זו הייתה כעין פיסת שלום מהאם שנעלמה. מישהו דאג לתינוק הזה. הוא לא תינוק נטוש לגמרי.
היו שם גם כמה חיתולים לא צחורים, והיה שם גם פתק, כתוב בפולנית.
שמה אולי
שתישאר אצלך.

כשהמוביילים נפרדים

דנדון מובייל אחרון כבר נשמע, ויחד אתכן, קוראות יקרות, שליוויתן ונשאתן את הספור הזה עמי, אני נושאת מבט אחורנית, אל הדרך הפתלתלה, המרגשת והמפתיעה (כן, גם אותי) שעשינו כאן יחד, ולא בשתיקה כלל.
כי איזה נס שלא שתקתן, איזה נס.
ולמה נס?
כי לולא ההערות וההארות שלכן, אכפתיות, אינטליגנטיות, מטפלות, מטופלות, אמהות ללקויי שמיעה, דוברות יידיש או פולנית רהוטה, וכל מי שדאגה לא לשתוק כשהיה על מה לדבר, הנה תראו כמה שגיאות בשוגג היו מודפסות באלפי ספרים.
ולפני זה אקדים ואומר, שסופר אכן עושה מאמצים לחקור ולדרוש ולבדוק ולתור, אבל שגיאות מי יבין, מנסתרות נקיני. הספור הזה, במיוחד, דרש עבודת חקר מקיפה, שפעמים אף ארכה יותר מהכתיבה עצמה. אולי השגיאות, אחרי ולמרות כל החקר הזה, באות כדי להזכיר לנו את קטנותנו, ומי באמת מושך בעט. כמה שנחקור, אנו רק מופקדים על שטחי ההשתדלות.
אז הנה מקבץ כזה, כדי שאזכור היטב שביקורת בונה היא ממש לא קלישאה, ואתן, מתי שצריך, תתנו ממנה.
המורה רייזו לא יכולה להיות מטרבלינקה. טרבלינקה היה מחנה השמדה. לא נשארו ממנו ניצולים.
את כותבת שגברת חתולים רוחצת את חתוליה באהבה ובמסירות, אבל חשוב שתדעי לך, כמי שמתמצאת בנושא- חתולים שונאים מים. הם מנקים את עצמם לבד, על ידי הלשון. ממש צער בעלי חיים מה שעשית להם שם…
(ההערה לא הגיעה ממחוזותינו, כנראה קבלה המעירה את העיתון במסגרת חלוקת 'המודיע' בשולחנות השבת.)
את כותבת בחלק של העבר, על התחנה המרכזית בתל אביב, 'התחנה המרכזית הישנה'. אז, היא לא הייתה ישנה כלל, אז היא הייתה הכי מודרנית ומפותחת.
ספרת שהיו עלובות נפש בשכונת שפירא בתל אביב, ומישהי ניצלה אותן. סליחה, אני מהשכונה, ולא זכור לי דבר כזה. כולם שם היו מאד הגונים ולא זכורות לי בחורות מסכנות מנוצלות.
כאן היה המקום להסביר לקוראת הפגועה,על המקום שבו ההיסטוריה פוגשת את הספרות, ואחר המפגש הזה, איך הספרות פורשת לה כנף בעצמאות…
אך בכל זאת, זו הבמה להשיב לכל עשרות השואלות: לניצול ניצולות שואה בדרכים שונות או דומות לסיפורנו, יש בסיס היסטורי מוכח.
אלו ועוד היו הערות המצילות, ובמהלך השלמת פרקי העיתון לספר, התחוור לי יותר ויותר שאף לכותבת, חרף השתדלותה, קשה לאחוז ראש 115 פרקים.
לדוגמה, פתאום התברר שאטקה קראוס, הפלא ופלא, נקראה קראוס גם בימי נעוריה. אמנם, הדבר יתכן, כמו שהוכיחה לי קוראת ערנית מתוך שם שכנתה שהיה ונשאר קראוס, אבל בספור הדבר נראה יותר כנובע מחוסר בתשומת לב, מאשר הצמדות לשם נעורים גם אחרי הנישואין… דוגמה נוספת היא מאחד הפרקים בו מצאתי את אטקה קראוס פוגשת את בובה בבית ברחוב דיזנגוף, כשהיא מנסה לפגוש את פייגלה. ואילו עשרים פרקים קדימה (לא אחזתי ראש, וגם אתן לא. אף אחת לא העירה…) בבית החולים, מסבירה אטקה לפריידי מדוע היא יכולה להכנס לחדר בו מצויה פייגלה. הרי אותה בובה לא ראתה מעולם.
כדי לשים לב לטעויות ביצירה כה ארוכה ומפותלת, יש לקרוא את כולה, ועדיף תוך כמה ימים, כי אחרת שוב מתחילים לשכוח… ואיך כתבה לי קוראת נבונה?
כשקוראים סיפור טוב, נשאבים לתוך עולם קסום ומרתק, ומתנתקים ברמה מסוימת מהמציאות. הטעות מחזירה את הקורא לכאן ולעכשיו…
אז הנה התנצלות, ובתקווה שלא נטעה ולא נטעה.
***
ואחרי ההודאה בטעויות, זה הזמן לשיר תודה.
למי שהמילים והמנגינות שלו, ובחר בי להיות כלי לנגן. כשאני מתבוננת ביצירה מן הצד, ברור ומחוור לי עד כמה אני רק כלי לשפע. יהי רצון שתמיד אהיה ראויה להיות כלי מלא ברכה, לשמו ולכבודו.
למשפחתי היקרה שאפשרה את תהליך היצירה המורכב הזה, והשתדלה לפעמים גם לשתוק, כדי שאוכל לנגן.
למערכת המודיע, 'הבית שלנו', שאירחה את הסיפור הארוך הזה, בסבלנות ובאהדה, במשך מעל לשנתיים, ובייחוד לעורך, הרב ישראל שניידר, שליווה את הסיפור במסירות ומקצועיות.
לחברתי היקרה וטובת העין, נעמי רוזנשטיין, שמפליאה אותי תמיד בהתגייסותה, השכם ולעומק ליל. אחות היא ליצירה, ועל כן נתנה למוביילים לפחות 115 עצות טובות. (וגם קראה לילד בשמו.)
למגיהה הנפלאה והסבלנית, תלמידתי רבקי פרייליך, על עבודה יסודית בת כמה חודשים. היא זו שאף גילתה חורים וסדקים בפרקים, ומילאה וסתמה אותם ביסודיות, עד הגעתנו, בסייעתא דשמיא, למוצר שלם ומוגמר.
למעמדת הספר ומעצבת כריכתו, הגרפיקאית רבת הכישרון, רבקי ורדיגר, שעמדה לימיני ולשמאלי, לפניי ומאחוריי, והפיקה עבודה נפלאה ברמת ליטוש מרהיבה.
וגם שוב תודה לקהל שלא שתק בכלל, והזכיר לי שסיפור הוא רכוש ציבורי לכל דבר ועלי לעמוד תמיד לשירות הלקוחות הרבים שקנו את המוצר, ובטלפונים וברחוב ובחתונה מצד הסכין ומצד המזלג ידע לשאול את השאלות הנכונות ולטעון את הטענות הנכונות ואת הביקורות הבונות, והוא לא ידע כמה חומר בעירה הוא סיפק לי במילותיו ובחוסר שתיקתו, ולכל הספריות שבהן נעזרתי ולכל הסופרים שכתבו את הספרים הרבים בהם חקרתי ודרשתי, היריעה לא תכילם, ולקשישות הפולניות הסבלניות שהציעו לכל מילה פולנית כמה וכמה גרסאות ולאיידי ו. המסורה והזמינה שתיקנה את כל השגיאות האיומות שלי ביידיש (בזכותה עוגת הלקח הפכה ללייקעך, למשל.) ולכל השותפים הרבים הסמויים והגלויים שהיו חלק מהיצירה ואולי נשכחו כעת ובהחלט גם תודה לדמויות האהובות בסיפור שליוו אותי ופרנסו את מחשבותיי ותחושותיי. וממתי מודים לדמויות שלא קיימות? ממתי שחשים שהן קיימות וחיות וממתי שהן מחוללות שינוי בי, הקורא הראשון, ואם למדנו להכיר טובה גם לבור מים, אז אולי אפשר גם להן.
***
במהלך כתיבת הספור עברתי אירועים מעניינים שנגזרו מהספור, תגובות, מפגשים ותובנות, שלא בכולם אוכל לשתף. לפעמים דומה היה שהמציאות עלתה על הדמיון בספור, ואנשים מצאו את עצמם מהווים, לטעמם, דמות או חלק מתוך העלילה, לטוב ולמוטב. כאן שוב המקום להכריז שהדמויות והעלילה הן פרי דמיון, כולל השמות, התפקידים, הכל. מי שמצאה את עצמה בספור, הדבר מקרי בלבד, וצר לי על כך שמצאה עצמה נפגעת.
דוגמה לאירוע שריגש אותי והראה לי איך אף בחירה שלנו אינה מקרית, גם לא בפרטים בספור, היה ספורה של העיירה בלאכאטוב. הייתי צריכה לכתוב על עיירה קטנה ולא נודעת, היתה שעת ליל מאוחרת ולא היה לי עם מי להתייעץ והיכן לחקור, ובחרתי בבלאכטוב באקראי. אודה ואבוש כי לא ידעתי בוודאות האם היה בעיירה הקטנה והלא נודעת 'בית יעקב', אך קיוויתי מאד, וגם היה לי יסוד היסטורי להאמין שכן.
אזכור העיירה הציף, להפתעתי, תגובות רבות ונרגשות, וכאמור הוכיח לי שגם בחירה מקרית בספור, היא השגחית. דור ההמשך משרידיה של העיירה הלא נודעת, התרגש מאד מאזכורה. כמה ציינו שהעיירה הזאת, שרבים מאנשיה, כשרים ותמימים, עלו השמימה, לא זכתה כמעט לאזכור ולסקירה. מגיבה אחת הזמינה אותי לצפות בתמונה של כתה מ'בית יעקב' בבלאכטוב ששמורה אצלה בבית, אחרת שיתפה אותי בהתרגשות בטקס ההכתרה של חמיה, שהיה רבה של באלאכטוב העיר, ואף צרפה תמונה שצולמה ע"י גוי פולני ביום ההכתרה. רבים נוספים ספרו לי ספורים מעוררי השתאות על גדלות אנשיה. וככה מספור אחד דמיוני, נהיו כמה וכמה אמיתיים ומפעימים.
ספור נוסף שריגש אותי היה ספורה של אם שהעניקה לי מידע על תינוקה, שאובחן כלקוי שמיעה. במילים חינניות ורוויות אמונה היא תיארה לי כיצד הניסיון הגיע לפתחם וכיצד הם מתמודדים עמו. שאבתי רבות מתיאוריה, רוחה ותבונותיה. סלילי מחשבות של חלי, כשהיא חוששת מהלקות, חלקם נגזרו ממש ממילותיה.
אבל הקשיבו נא הקשיבו מה היה הסוף בספורה האמיתי של האשה המקסימה הזאת. התינוק שלה, כך התברר כעבור מספר חודשים, אובחן ב ט ע ו ת כלקוי שמיעה. המצאותם של נוזלים בתעלות האוזן יצרו את השגיאה. כיום הוא שומע היטב ונהדר, והרופאים הם אלו שמשפשפים אוזניים…
***
מכתבים רבים נשלחו במהלך הספור, חלקם התפרסמו ומחלק גדול מהם, נבנה ונרקם הספור.
אביא כמה מהם, המאירים צד נוסף בסיפורנו.
פ. פקשר, שלום.
מרגישים כבר את ריח הסיום, התובנות נשזרות אחת לאחת, אבל לדעתי, יש מסר ששכחת ממנו, והוא כה בולט ומודגש, שחבל להחמיץ אותו. אולי אפילו לא כיוונת אליו, אבל לי חשוב לכוון לשם. (הרי ידוע שכשהמשורר כותב שיר, יש לקוראים חירות להחליט למה התכוון המשורר בשירו…)
לדעתי ולדעת אחיותיי, הדנות בספור בכל סעודה שלישית, יש בספור מסר גדול של איחוד.
כי תראו מה קורה, כשבורחים במקום להתאחד.
פייגלה ברחה מאטקה. היא העדיפה לברוח הכי רחוק שאפשר, מחמת הבושה. הבריחה הזאת המיטה עליה אסון נוסף. לו היתה מתאחדת עם אטקה, שכפי הידוע לנו השאירה לבורא עולם לסלוח לפייגלה, אולי לא הייתה נהרסת נפשית. (וכולנו מקוות שאחרי המפגש עם אטקה, היא תשתקם. מחכים לשמוע על כך ב'פעמוני רוח').
ומהעבר השני- גוטה אורבך. היא ברחה מפייגלה ומספור אשמתה. לא העזה להחזיק תינוק בידיים, לא רצתה להקים לה בית ועתיד. ברגע שהסכימה להתקרב, היא חשה הקלה גדולה והעזה להתבונן על עתידה.
אני רוצה לחדד שהמסר פה הוא לא רק על האיחוד, אלא גם ובעיקר על הבריחה. כשבורחים ממציאות, מאנשים, מניסיונות, מהחיים- לא משיגים כלום. להפך, רק ניזוקים.
עלובות הנפש ברחו מהמפגש עם המציאות, והעדיפו לחסות בקורתה של בובה. כולנו יודעות מה קרה להן. כך גם לגבי מרילה שהעדיפה לברוח לבית הזה, במקום להתעמת עם המציאות.
לעומת זאת, הבריחה מהקליניקה היתה מעשה נכון, אבל היא תביא תוצאות טובות, רק אם המטופלות תעזנה להתחיל מחדש. כי בריחה לבד, לא מביאה תועלת.
בתודה על הספור המחזק והמענג.
גיטי
למוביילים, שלום
רציתי להגיד, שממש לא הגיוני שגולדרין השתדכו עם מישהו לא לרמתם. זה ממש עושה רושם סיפורי. במציאות, אנשים מהסוג שלהם, כן מקבלים שידוכים המתאימים להם. עם כל הרצון להביא תובנות של מובילים ומוביילים וכו, במציאות סביב, אם תתבונני, לרוב הם עושים שידוכים יפים ומתאימים.
שלום רב,
כמשפחה שאפשר לקרוא לה 'גולדרין', עם שינויים קלים לכאן או לכאן, אני רוצה להעיד כמה שתחושת המובלות, אינה פוסחת על איש. גם בשידוכים. בעיקר שם.
כי נכון, לפעמים מבחוץ נראה שעוד פעם משפחת גולדרין עשתה שידוך ענבי הגפן, אבל יש הרבה דברים שאי אפשר לראות מבחוץ. עד כמה השידוך הוא מה שמתאים לנו, זה אפשר לראות רק מבפנים. ולשם משפחות גולדרין לא הזמינו אתכם להיכנס…
מכירה טוב את הטעם הזה, המובל, בדיוק כמו כולנו, ומזדהה עם משפחת גולדרין הזדהות גדולה.
ג. תרשישים.

שלום וברכה,
אני רואה שנושא הטיפול מאד נכנס בספרות החרדית, והרבה בספוריך את. רציתי להזכיר שהקב"ה נתן לנו שכל ישר ולב מבין, נתן לנו הורות ונתן לנו עצמנו כלים, לפני שאצים רצים לאנשי המקצוע.
אנשים עברו את השואה, ורובם ככולם לא הלכו לטיפול, לפחות שלא נחשוב שכולם חייבים. לפעמים כשהולכים, הראש כבר מתעקם מרוב תזות ושיטות, ויש מטפלות שהן לא רק שרלטניות מבחינה מקצועית, אלא מעוותות מבחינה יהודית השקפתית, ומלאות במי מלח מבורות נשברים.
ידע הציבור ויזהר לא רק משרלטנות.
נעמה.
לכבוד כשהמוביילים לא שותקים, שלום,
אזכור השרלטנות בתחום הטיפול הוא נושא חשוב, אבל יש לנהוג בו בזהירות יתירה. וכל כך למה?
כי בכל טיפול יש תהיה. מי שתמיד יודע הכל ומבין תמיד מה ואיך לעשות אינו מטפל טוב.
בכל טיפול יש קושי, ורגעים שהמטופל שואל את עצמו מה הוא עושה כאן ובשביל מה בכלל התחיל עם זה. טיפולים רבים, לפי מחקרים, מסתיימים בעזיבה כעוסה של מטופל, וזה שכיח. וכמו בהרבה מחלות גוף, לפעמים הטיפול יוצר החמרה בתחילתו, כמו כדורי רקואטן לאקנה.
והיות שקשה לנו לפגוש עצמנו, ולזהות 'רווחים' ומטרות, ולגלות מניפולציות שלנו בחיינו, וכך הלאה, ושמה שחשבנו כבטוח אינו כזה, ושיש בחיים אכן חוסר בטחון בסיסי, צריך הרבה ס"ד והרבה התכוונות לטוב לעבור טוב את השלבים האלו בטיפול. וגם הכוונון העדין בין לאהוב מטופל ולקבלו, לבין לא לעשותו תלוי בך מדי, ולהשאיר לו את 'בעלות הבית' על חייו ונפשו.
ויש גם טעויות בטיפול, הן גם אלוקיות, ולפעמים גדלים מהן, כמו בכל טעות בחיינו, שמאתגרת ומאפשרת צמיחה.
ולפעמים טיפול הוא בלי התקדמות, ולפעמים יש נסיגות. גם אצל הדוקטורים הכי גדולים בעולם. הניתוח לא תמיד מצליח, המחלה לא תמיד עוברת, למרות שהרופא והמנתח הם הכי גדולים ומפורסמים. משפט זה צריך לעמוד מול העיניים, לפני שמניחים שהמטפל או הטיפול אינם מוצלחים או מצליחים.
מטפלת

שלום למוביילים,
בנוגע לסאגת פלורה, רציתי לשתף מניסיוני.
פעם ניגשה אלי בחורת סמינר אחרי הרצאה ושאלה אותי האם היא יכולה לבוא לייעוץ. שאלתי אותה על מה היא רוצה להתייעץ, והיא אמרה לי: על הפסיכולוגית שלי.
אמרתי לה שאם היא מרגישה קושי עם הפסיכולוגית, היא מדברת על זה איתה, ולא עם יועצת נוספת.
אחר כך גם קבלתי חיזוק לתשובה הזו.
הדבר הבוגר והנכון בטיפול המסב תהיות, הוא קודם כל להעלות את השאלות מול המטפלת עצמה.
אם אין פתיחות בטיפול, אז אין כלום.
אם מרגישים לא נוח להגיד או מלחיץ, זו עוד אינדיקציה שמשהו בסטינג של הטיפול לא תקין.
וכמו שלמטופלת יש נכונות נפשית לשמוע כך צריכה להיות למטפלת נכונות נפשית לשמוע. זה לא יכול להיות חד צדדי. המטפלת, הבה נזכור, היא הצד החזק בשלחן. למטופל מותר לומר הכול והמטפל הטוב אמור לתת מרחב בטוח לדיבור חופשי.
ולעניין פלורתנו, גם אם נניח לשאלה המציקה האם היא מרמה או לא ומה המניעים שלה (האם העובדה שהיא לא מקצועית אומרת שהיא גם נוכלת? או שכוונותיה לעזור ובגלל חוסר ההכשרה שלה היא לא מבינה את חומרת מעשיה?)
בכל מקרה, המסר הנכון הוא שאם אחרי הדיבור הישיר והכנה, נשארת תחושת אי נוחות/מחנק/חוסר התקדמות בטיפול, אז לא צריך להישאר במסגרת הזאת, גם אם המטפלת היא בעלת ותק וניסיון.
יועצת

מה היה הכי?
הפרק שעורר הכי הרבה סערה.
הפרק בו החמות יהודית דייטש מגלה את כלתה פריידלה לוקה בנפשה והשידוך עומד מתפרק. אנשים שהתקשרו ובקשו, לא בקשו, דרשו, לא לפרק את השידוך, ואיך אפשר כך להתעלל בניצולות שואה? סערה זו גרמה לי להרהר כמה משקל נותנים אנשים לדמויות שלא היו ולא נבראו, ועל כן, כמה מחשבה וחמלה הדבר דורש ממני. אולי לא היה נכון לתת לעניין ולעלילה לנצח את החמלה היהודית הבסיסית…

הפרק שעורר הכי הרבה התרגשות.
כשעלובות הנפש ניצולות השואה, נמלטות מהבית של בובה הקאפו, והמורה רייזו מגלה שם תלמידה שלה, שפעם היתה תלמידת בית יעקב של הגברת שרה שנירר ע"ה, והיום בכלל לא. אבל התלמידה לא מזהה את המורה שלה, אז המורה יושבת איתה על המדרגות, ושרה לה את ההמנון של כולנו, 'עבריות אנחנו'. וככה היא מזהה את מורתה. אנשים התקשרו, התרגשו, דמעו, וגם אני. אולי ההתרגשות הזאת היא משום שהשיר הזה, הוא ההמנון של כולנו.
אולי משום שהמילים הפשוטות, האולי קצת תמות, נעדרות החריזה המשובחת והמוטיבים המתוחכמים והמטאפורות האסטטיות, נוגעות בכולנו משום שיצוקים בהן כל כך הרבה להט, חום ואהבת הבורא.
מה שאף אחד הכי לא דמיין וחשבו שפתאום נכנס לספור…
הימצאותה של התינוקת מילי בתמונה. קבלתי ברכות מזל טוב משעשעות ותגובות הבטוחות שמילי פתאום הפציעה והפתיעה. אבל מילי בהחלט נתפרה מיד בתחילת העלילה וחיכתה בשקט ובסבלנות להגיע תורה. הרי ההקבלה בין שלישיה לשלישיה, העבר והווה, הוא בגלל שאולינקה, מילי ופרלה גדלו יחד, כשלישייה. (ב'פעמוני רוח' ההרחבה, בעזרת ה').
היכן הכי חששתי מתגובת הקוראים
כולם כל כך התעניינו מיהי אורנה, עד שחששתי שיתגלה שהכל בטעות יסודו, תיווצר אכזבה. אכן, לאורנה היה יעוד נעלה מלתמוך כלכלית בחלי סולומון. לא היתה אורנה אלא רק אלגוריה. וכנראה שהקהל האיכותי שלנו, יחד עם חלי, התגבר על האכזבה הכלכלית, והתחבר לתובנות האלגוריה.
מה הכי הטריד את הקוראות במהלך הספור
איפה פייגלה?- עד שהאבדה נמצאה.
כמה זמן חלי סולמון עוד תהיה ב'אם וילד'? מי מממן שהות כה ארוכה?
נו, מה הקשר בין העבר להווה?
מה היה הכי קשה ומלחיץ
לגמור לכתוב את הספור הזה. כל כך הרבה קצוות וחוטים וסמטאות ואנשים היו צריכים להשתבץ בפאזל הסיפורי הזה. הרגשתי שהדבר דומה להנחתת מטוס בסיפונו המון אדם, ועלי להשתדל שהנחיתה תהיה ערבה ונעימה לכולם…
מסגרת

כשהמוביילים מדברים

חצי שנה נוספת עברה על המוביילים השותקים.
אני מודה לקוראות הנאמנות, הערניות, המעורבות, המעירות, המפרגנות, המציעות והמייעצות והלא שותקות כלל, המניעות את הספור הזה באמצעות קשת תגובותיהן המגוונות. לא ידעתן כמה פעמים השתנתה, התפתחה והתנפחה העלילה בזכות הצעותיכן והערותיכן.
מופיעות פה חלק מן השאלות והתגובות, ותקציר חינני שרשמה עבורנו אחת הקוראות, שסכמה בכישרון את התפתלות העלילה עד כה. תגובות שלא פורסמו מחוסר מקום, יפורסמו אי"ה בסיום הספור.
סל תגובות שופע זה נותן כוח, השראה ודלק לכתוב את הספור שיש בו עבודת חקר לרוב. ערנות ומשוב הקוראות גורמים לי להיות מחושבת וזהירה ולהבין שעלי לנהוג ברגישות ובשיקול דעת מרובה עם הדמויות, שקבלו ממשות וחיים בעיני הקוראות.
אשתף אתכן בכמה דוגמאות חביבות.
לסמינר אחד מקורי ונחמד, בובה נרקיס הגיעה לביקור בראש חודש אדר, במטרה לאתר עלובות נפש, ולחטוף אותן לביתה. היא הגיעה למתחם הסמינר, גילתה בו אכן בנות חגורות שקים, אך כמה חבל, המנגינות והריקודים במקום גילו לה שהן רק מחופשות כך במטרה לבלבל את האויב. כולן בסמינר הזה דווקא מלאות חיים ושמחה ואינן עלובות נפש כלל.
אישה מבוגרת כתבה לי בביקורת שהיא משכונת שפירא בתל אביב, ואכן הפרטים ההיסטוריים על שכונת ילדותה נכונים ברובם, חוץ מפרט אחד שגוי, שפגע בה ממש. היא בשום פנים ואופן אינה זוכרת עלובות נפש בשכונה! בשכונה גרו רק אנשים מהוגנים וישרים, והיא לא זוכרת דמות בסגנון של בובה נרקיס, ובנות מסכנות הגרות אצלה. אם היה כזה דבר, היא נחלצת חושים להגנת שכונתה, וודאי אנשי השכונה היו ערניים לכך ונחלצים להגנת האומללות.
הסברתי לה, כמובן, שהספרות נשענת על פרטים היסטוריים, אך יש לה עצמאות ליצור בה דמויות שהיו ונבראו אך ורק במציאות הסיפורית…
וגולת הכותרת הייתה סאגת השידוך שכמעט התבטל, ועורר סערה שלא צפיתי אותה כלל. כאן המקום להתנצל בפני הקוראות שלקחו את הדברים ללב, ולא נחו ולא שקטו ודאגו להעביר את סערתן אלי ואל המערכת. סערה זו הובילה אותי למסקנה חשובה.
מדובר בקהל רחום לב, אמרתי לעצמי, אחרי שקצת נבהלתי מהאזהרות שקבלתי בכל אמצעי שהוא, המכריזות: לא נסכים להתבטלות השידוך! יש גבול לכמה אפשר לאמלל יוצאי שואה! ולכן מיהרתי להציל בזריזות רבה מהמתוכנן, את השידוך הכמעט אבוד.
ומעורבות זו לימדה אותי להיות זהירה בכפלים, לא רק בעניני כלה וחמות ושידוכים בספור, אלא בכל העניינים והדמויות הפועלות בו. כי מזכירה אני לעצמי שקהל דרוך וערני, אך גם רגיש וחומל קורא את המילים, ודבר לא נעלם מעיניו ומליבו.
תודה לכן, קוראות יקרות, שאתן קהל שלא מוותר, ולא עושה הנחות. קהל איכותי כזה, מחייב אותי.
***
זהו גם המקום הראוי והאכסניה המתאימה לספר לכן על דמות שעמדה בשתיקה מאחורי המוביילים, וסייעה בהפקת מנגינה.
נעמי שפירא ע"ה כבר אינה עמנו. בטבת השנה היא הלכה לבית עולמה, מותירה בליבי, וגם בסיפורי, חלל.
את הקטע הבא כתבתי מעט אחרי ה'שלושים' שלה, ואני משתפת גם אתכן בו.
***
את דמותה של נעמי ע"ה, בניתי מול עיני בשלבים.
בדור הווירטואלי בו מתבצעת עבודת הכתיבה, לעיתים המילים הן אלו שמשקפות את הדיוקן. הן המכחול והבבואה, הזום והתמונה, וכך, בהתכתבות שהייתה לי עם נעמי, ראיתי אותה כך:
בתחילה ראיתי מול עיניי אישה צעירה, מלאת רעננות וחיות, שמרימה את הכפפה ושולחת לי תגובה חיננית עת הסתיים סיפורי "ריח הגרניום במרפסת".
צעירה, כי מי שמתייחסת במסירות לכל דמות ודמות בספור ומשיאה להן עצות מגוונות, שמפרטת את רשימת ציפיותיה מהגבורות, ושחותמת שברצונה לפגוש את הדמויות בספור- יוצרת רושם צעיר ורענן, ורק בגלל התובנות העשירות לא חשבתי שהיא נערה צעירה.
אחר כך כתבתי את "המוביילים שותקים", המדברים על תקופת קום המדינה, ונעמי לא שתקה בכלל. נעמי הצעירה ההיא שלחה לי מייל, וכך, בבת אחת, התבגרה דמותה של נעמי בשנים הרבה:
נעמי כתבה לי שהיא בת התקופה, והעירה לי בעדינות ההערה על חוסר דיוק. היא מיד דאגה לעטוף אותה בהומור חינני: ההערה שלה הייתה על אי דיוק היסטורי הקשורה לעיר תל אביב, והיא הוסיפה שתל אביב לא זקוקה להגנתה, אבל למען הסדר הטוב, אפילו שהקוראים לא יתבעו אותי על כך, היא דואגת ליידע אותי ש… והיא סיימה ב:" אשמח תמיד לעזור ולענות לכל שאלה, אם רק אדע לענות עליה. תמיד אשמח להיות לך לעזר".
והיא הייתה.
מכאן והלאה ידעתי שיש לי בת לוויה נאמנה. מישהי שאפשר לשלוח לה שאילתא והיא תענה תמיד. בהרחבה ובתשומת לב לפרטים ולדיוקים. ואחר כך, כשאעשה שימוש בידע שלה, היא תכתוב לי מיד אחרי קריאת הפרק בעיתון: "נהניתי ושמחתי לראות בעיתון דברים שספרתי לך". או: "שמחתי למצוא את עצמי בעיתון".
וכך, בהתכתבות הזאת, בתשובות לשאילתות ששלחתי לנעמי ביום ובליל, ראיתי מול עיניי את נעמי הילדה- זו שגרה בתל אביב ההיא, המדיפה ריח מלחמה ושחרור, נסערת עם העם בפרשיית אלטלנה, חרדה מהערבים שפרצו לשכונת 'מכבי' בה גר הסבא, והיא בורחת עם כולם לקצה השכונה ומתחבאת מתחת למיטה בבהלה, עד שיהודים טובים מצליחים לסלק את הפורעים. נעמי הילדה שרואה כדורים שפוגעים הישר בתוך מרפסת הבית שלה מן המסגד הסמוך, נעמי הילדה מקום המדינה.
זו היתה נעמי הילדה, והיא הלכה שלובת זרוע עם נעמי האישה. כי הרגשתי שהיא הצליחה לשמר את הילדה שבה. על הזוך והתום והשמחה והחינניות. כל זאת בלי להכיר אותה. רק דרך המילים. נעמי שהייתה נעימה כל כך, אוהבת ומבינה בספרות, קורצת בהומור ובעלת אופטימיות.
ונעמי הזאת, שגם ענווה גדולה הייתה, לא סיפרה לי שהיא מקושרת לעולם הכתיבה, שהיא כותבת דגולה בעצמה! חשבתי שהיא אך קוראת נאמנה, בת התקופה, שמסיעת לי בטוב ליבה ומתוך אחריות היסטורית.
רק אחרי פטירתה הושלם לי דיוקנה.
***
נעמי הבטיחה לי שתענה לי מתי שאצטרך.
ואני הייתי צריכה.
אבל פתאום היא לא ענתה. ואני כתבתי שוב ושוב, כמעט באובססיות, כי הפרק היה צריך לרדת לאור:
נעמי שלום רב,
האם לפי הידוע לך
הגיוני שבזמן הפסקת האש ערביות הסתובבו ברחבי התחנה המרכזית והסביבה ויציעו ממרכולתן?
תשובה בהקדם תועיל ביותר.
בתודה מראש

נעמי יקרה מאד,
האם ראית שאלתי בדבר הערבייה מיפו?
תשובה מהירה, אנא ונא.

ונעמי לא ענתה. לא בהקדם ולא במהירות ולא בכלל.
אחר כך יצאתי מהבית על מנת לשוב אליו עם תינוק טרי בידיים וכל כך שמחתי לראות הודעה חדשה מנעמי! כי קצת דאגתי לידידה שלי, לאן נעלמה?
ואז ראיתי את המודעה שנשלחה מטעם המשפחה, המודיעה בעצב על הקמת המצבה של נעמי. ישבתי מול המודעה הזאת, אוחזת בזרועותיי את בני, וחשבתי שבימים האלה, שזכיתי להביא חיים חדשים לעולם, עשתה נעמי את ימיה האחרונים כאן, ואני לא ידעתי.
כך נעלמה לי בבת אחת נעמי הילדה, הצעירה והבוגרת, והרגשתי חסר גדול, ולא ידעתי מי יוכל למלא לי אותו? מי מכיר את נעמי? מיהי בכלל? היכן גרה?
הרגשתי צורך נפשי לשמוע על נעמי, שנעלמה ככה פתאום. מישהו שימלא לי קצת את הגעגוע בספורים על האישה שהכרתי, ושלא. לא רציתי להטריד את המשפחה בימי הכאב. מי יוכל לספר לי עליך, ידידה לא מוכרת?
ואז, להפתעתי, גיליתי את רשימת הסופרות של 'בית הסופר', בו מתאגדות היום סופרות הציבור החרדי ללימוד משותף ולהפריה הדדית, ולכולן נשלחה ההודעה.
אודה כי הדבר היה לי מוזר וגם צובט: מה, עם כל הסופרות נעמי חברה? עם כולן התכתבה? ואני חשבתי שרק שלי הייתה—
פניתי אליהן בשאלה, והן השלימו לי את דמות דיוקנה של נעמי. אישה גדולה, עם נפש ספרותית, כותבת בעצמה. בעלת לב רחב ועין טובה ונפש עשירה.
נעמי שהשתתפה באופן פעיל במפגשי כתיבה, ולא גמרה ללמוד. כולן היו קשורות אליה מאד. וודאי, אי אפשר היה שלא להתקשר אליה, אפילו דרך מילותיה בלבד.
שורשי הכתיבה שלה נחשפו. נעמי הייתה בתו של ר' אריה אלברט ז"ל מתל אביב, סופר מוערך בימים ההם, שכתב הרבה מאמרי פובליציסטיקה בעיתונות החרדית. באותה עת הוציאה הוצאת 'נצח' הידועה בראשותו של ר' יחזקאל רוטנברג ע"ה, חוברת חודשית שנקראה 'שושנים'. בה עט הזהב של נעמי ע"ה, התחיל לנבוע.
כילדה, חיה נעמי בתל אביב בתקופה שלפני מלחמת השחרור, וסייעה מאוחר יותר לסופרות רבות במקורות מידע על אותה תקופה.
אחת מהן הייתה אני.
***
הרגשתי החמצה. החמצה שלא חקרתי יותר מיהי ומהי, החמצה שהכרתי רק רובד אחד באישה העשירה הזאת.
נעמי כתבה לי: "אענה לך בשמחה מתי שתצטרכי".
אני עוד צריכה, נעמי, צריכה את מילותיך וטוב טעמך, ואת כבר לא איתנו. אני קוראת את המילים החמימות שלה, ומתגעגעת.
לנעמי שגם מעירה בקריצה כך: את כותבת בספור על התחנה הישנה בתל אביב. להזכירך, אז היא לא הייתה ישנה בכלל. אז היא הייתה דווקא מאד חדישה ומודרנית…
וכך, היא מצילה אותי בעתיד מעוד כל מיני פחים יוקשים בהם נופלים סופרים המנסים לשכתב את ההיסטוריה…
ללא ספק טביעת ידה העדינה שניגנה איתי במוביילים, יצרה שיר הרמוני, מדויק ומלוטש הרבה יותר.
שירת חייה של נעמי ע"ה, דמות עשירת נפש, ענווה ואצילה, מוסיפה להתנגן בליבי, גם אחרי לכתה מאתנו.
יהיו הדברים לעילוי נשמתה,
יהי זכרה ברוך.