אין ברירה
אנשים שהתנתקו ממטענם אך לזמן מועט, שבו אליו מיד עם האות המאפשר, הוציאו והחזירו ולקחו ושלפו ובדקו והציצו והקימו שאון גדול.
אני מצטרפת לתכונה הגדולה משום ששר'לה יללה כל ההמראה ותבעה את המוצץ שלה, שנשאר בטעות איומה במטען שלמעלה. האשה שלידי נעצה בי לאורך כל ההמראה עיני אשם, ואני חלקתי את מילותיי בין מילות הרגעה לשר'לה, לבין התנצלות לגברת. חרף התנצלותי, עיניה הביעו חד משמעית מה היא חושבת על כישוריי האימהיים.
אני יוצקת, אפוא, את שר'לה המייללת על הכסא, פותחת את המטען, והתיק שלי בא לקראתי, פתוח.
המוצץ ועוד כמה פריטים פוגשים בפניי, בשר'לה, וכמה לא נעים, בחברתנו למסע.
"סליחה, אני רואה שלא סגרתי אותו". אני מתנצלת בפנים של דגל ארץ יעדינו. אדום- לבן לסירוגין. האשה מגישה לי מנחה לא שלוחה חבילת מגבונים, ומסבה פנים מעוננות לעדרי העננים שבחוץ.
שר'לה מיללת עוד כמה יללות. המוצץ לא מספק אותה, ואני מנצלת את השפע שנשפך עלינו מלמעלה, ונותנת לה במבה.
הגברת שלידי כנראה לא סובלת את הריח, או שהיא רגישה לאבקני במבה. אני מבינה את זה לפי השיעול שלה והמבטים בהם היא משפדת אותנו ואת בגדינו שחיש מהרה מתאבקים בצהוב.
לרוע המזל אני מבחינה כי שר'לה חוזרת לכושר, והיא מבמבמת לעברה ביד רחבה כמה גרגרים.
"לא שר'לה", אני מוחה בה, מול שכנתנו המסבה ראש בחדות לחלון, "דודה לא רוצה במבה".
"אני מצטערת". אני מצטערת לעברה בפעם השביעית מאז נגזר עלינו לחלוק מושבים סמוכים. "היא צריכה תעסוקה, בת שנתיים". אבל היא צודקת. מי רוצה לטוס ארבע שעות לצד ילדה קטנה ובמבה? אני מנסה להתכווץ ולכווץ את שר'לה והבמבות. מתבוננת במפה. עד לציריך יש לנו שלוש וחצי שעות ביחד. מה יהיה?
עכשו האשה מתבוננת בידיה של שר'לה, ומגלה שם את התגלית. אני נותנת לה להסיק מסקנות ולהתחיל קצת לרחם, סוף- סוף, מסבה מבטי הצידה, ונתקלת שם במבט של אשה משלנו, אחת שכבר העמידה, כנראה, כמה וכמה חופות.
היא אוחזת בתיק מהודר ומוקפדת בהופעתה. היא מתבוננת בי בידידות תוצרת אל- על, ושואלת בחביבות: "נוסעים לארוזה? לדאבוס?"
אני עונה לאפשרות השנייה, והאשה ממשיכה: "יפה, גם אנחנו. לכמה זמן?"
"חודש".
"לכמה?" שואלת האישה שאולי לא שמעה, או שבטוחה שלא שמעה נכון.
"חודש". אני לוחשת שוב, מלקטת את אבקני הבמבה מהחצאיות של שתינו. הם רק נמרחים יותר ואני מבחינה איך עיני האשה המוקפדת מזהים זאת.
"אוי ואבוי, איזה לכלוך", אני אומרת לשר'לה, ובעצם לגברת. "אמא תיקח מגבונים ותנקה". אמא שלי אף פעם לא הסכימה שנאכל במבה בחוץ. היא מלכלכת את הבגדים. למה אני לא הולכת בדרכה?
"חודש?" עיניה פליאה. אני רואה בהן מבט כזה, של: למי יש כסף לחודש, הא? כי מיד היא שואלת: "במה את עוסקת?"
אני משפילה מבט לשר'לה שנרדמת. חבל שאין לי במה להתעסק עוד. "מחפשת".
האשה מנידה בראשה בפליאה, סוגרת את לסתתה אך משום שיש בה נימוסים.
אני מתבוננת קדימה וקצת לאחור. הדיילות שחולפות ומשקשקות עגלות קצת מסתירות את הנוף, אבל בין הסדקים אני רואה אותו. הרבה אנשים משלנו. איש- איש סיבתו וצרכיו. יש גם נשים צעירות רבות שמפליגות איתי באוויר, ואני מנסה לנחש מה כל אחת מהן עושה.
הרבה נסעו לנוח לא מהמנוחה, נחמה, אני אומרת לעצמי ומרגישה כיווץ. מבטה של האשה המוקפדת עדין מתבונן בי בתערובת של חביבות וחמלה, ופתאום אני מבינה שהיא מסיקה מסקנות מוטעות.
אני מיד מסבירה לה שבעלי יגיע בעזרת ה' בשבוע הבא. הוא מלמד, והם עוד לא יצאו ל'בין הזמנים'. מוסיפה גם שסבתא שלי משלמת על החופשה, ליתר בטחון.
עיני האשה נרגעות.
האשה שלידי נרדמה. כולם נרדמו ונרגעו ואני גם יכולה קצת לנוח. למה אני לחוצה, למה.
קשה לומר שהיתי בוחרת את המסע הזה. אבל אני חייבת את זה בשביל שר'לה. מספרים שזה עושה גדולות ונצורות.
אבל על הדרך, אני מקבלת חופשה. מי נהיה לחוץ מחופש?
זה נראה כל כך נחמד. אמא לילדונת, נוסעת לחופשה. אבא יבוא בהמשך. סבתא בעלת יכולת, משלמת. ממש מושלם.
ממש.
כנראה שקצת נמנמתי, כי כבר מקווים שהיה נעים לנו לטוס עם 'אל-על', ובעוד עשר דקות ננחת בקלוטן ותודה שבחרתם אל-על. לפני הנחיתה במדינה אירופאית אני עוטפת את שר'לה במעיל דוב שהיה צרור באחד ממטעני היד שלנו.
"פעם ראשונה שאת נוסעת, נכון? חם בציריך כמו בבני ברק שלכם". השכנה שלי מתעוררת בבת אחת מקפאונה, מגלה ידענות, ועושה אותי בורה.
אני מתנצלת שלא ידעתי. פושטת את המעיל ששולח שרוולים לשכנה. מנסה לכווץ אותו לפקעת, לא לצאת עם אלף פריטים. הפקעת מסרבת להתפקע, מתנפחת. אני מרביצה בה כמו בבצק שמרים.
היא כנראה כבר באמת הסיקה מסקנות, כי היא מנסה לעזור לי ולא נעים לי. כמה היא צריכה לסבול בגלל שהושיבו אותה דווקא לידינו?
אנחנו נעות לכיוון היציאה. אני נעה לכיוון נחמלי.
סבתא מחכה לנחמלי בחוץ. ואני לא אוהבת לחזור להיות נחמלי, אבל זה בדיוק מה שהולך לקרות.
השכנה נעשית סוציאלית, לוקחת חלק ממטעני, ומניחה על כתפה. אני מתנצלת על כובדו. אנחנו נעים לכיוון היציאה מהמטוס. היא עוקפת בכישרון אנשים שנעמדו להוציא מטענים, מזרזת אותי לנוע אחריה. לא נעים לי והיא אומרת: "למה לא נעים? יש לך ילדה קטנה וסובלת, גברת."
הילדה הסובלת שלי דווקא מחייכת וצוהלת ומפיקה קולות שמוכיחים זאת, אבל השכנה שלי מתבוננת בה במבט מאבחן, ואני ממהרת לומר: "יש לה רק אסטמה של העור". היא מהנהנת אלכסונית בראשה, ממשיכה לדהור קדימה, דוחפת, רואה יעד ולא דרך.
אני מתנצלת במקומה, הולכת אחריה לרכבת מרעישה נוראות שפורקת אותנו החוצה. וואו, כמה חם פה!
"את יודעת לאן עכשיו?"
"א..אני כבר אסתדר".
עיניה אינן מביעות אמון ואני חשה לא בנוח שהיא צריכה להמשיך באימוץ. "את בטח ממהרת." אני אומרת, "לא נעים לי ש…"
היא לא מגיבה אפילו, ואני נגררת בעקבותיה. היא עוזרת לי למצוא ולהוציא את המזוודות מהמסוע.
שר'לה משתחררת מידיי לחירות, אולי לא קשרתי אותה? מי זוכר משהו בלחץ הזה? ואני רודפת אחריה ברחבי האולם. כמה פרצופים שוויצרים מתבוננים בנו בהשתוממות. מה זה פה, מגרש משחקים?
אני הולכת איתה החוצה. סבתא הבטיחה לחכות לנחמלי, וסבתא תקיים. היא דייקנית יותר משעון שוויצרי. תכף הגברת, שהייתה לא חברה שלי בהתחלה, ויותר מידי בסוף, תוכל להשתחרר.
אני רואה המון פרצופים מחכים בחוץ, ומביך לי לצעוד מול הפרצופים שאוחזים שלטים בכל מיני שפות ומחכים לכל מיני אנשים חשובים שירדו מהמטוס. השכנה- מלווה שלי דווקא צועדת בצעדים קטנים לפתע, ומלאי חשיבות.
בקצה אני מגלה את סבתא. אני אומרת למלווה: "תודה, סבתא שלי מחכה פה… ו… סליחה אם הקטנה הפריעה לך בנסיעה, והבמבה… וסליחה שהיית צריכה לסחוב לי ו…"
היא עושה תנועת ניעור בידיה, מחייכת בסוציאליות, ונעלמת לה בין נהרות האנשים.
"שלום נחמלי!" סבתא מחייכת אלי ואל שר'לה, ויש לה בלון אדום ביד, כל כך צפוי. גם היום היא גבוהה ממני בהרבה.
"תני לי את הקטנה". היא אומרת אחרי טקס הפגישה המתון.
אני רואה שהיא בודקת אותה ואני ממהרת לומר: "זה לא נראה טוב, היא מגרדת את זה, לכן".
"את צריכה לשים לה משחות בינתיים, עד שהאוויר יעשה את שלו".
סבתא הולכת מהר ממני ומילותיי הולכות אחריה. היא עוצרת מונית שלוקחת אותנו לרציף הרכבת.
"יש לנו 6 דקות להחליף רכבות באמצע הדרך." היא מעדכנת אותי תוך כדי שהיא קונה במיומנות כרטיס מעמוד דומם. "תעמדי בזה, נכון? אם לא, צריך לחכות עוד שעה".
אני מציינת שאני מקווה, אם סבתא תוכל, אני לא? אבל מתחילה לחוש פחד. ואם לא אצליח? אם המזוודה תסתובב ותתקע או הגלגל יצא מהמקום? אם שר'לה לא תסכים שירימו אותה, אם העגלה תעצר?
אנחנו עולות לרכבת ישנה ומהבילה. הצילו, אין פה מזגן והחלון סגור. הרכבת יוצאת מהמנהרה, ומתחילות ההפתעות.
בבת אחת אני מתחילה לקוות שיהיו דברים טובים בחופש הזה. גלויות נפרשות מול עיני. שמים כחולים זוהרים, גוון ירוק שאיני מכירה, מים זורמים, פרות רועות, בתי עץ קטנים, הרים שגיאים. כל מנהרה פולטת אותנו להפתעה חדשה. אני בולעת את הנופים. סבתא מנמנמת ואני שמחה. מה כבר אפשר לדבר שעתיים וחצי?
מצד שני, אני בלחץ שהיא ישנה, כי מאיפה אדע מתי צריך להחליף רכבת? אני לא מבינה את האנגלית במבטא של שוקולד שוויצרי, בה מכריזים על התחנה הבאה. להעיר את סבתא? כמה זמן עבר? אם אעיר קודם היא תתעצבן בלב, ואם לא, פשוט נגיע למקום אחר.
אני מחליטה שאפשרות ב' תצער יותר את סבתא, ומסמנת לשר'לה ללכת לסבתא. שר'לה מכירה את סבתא היטב, מסעודה שלישית בכל שבת, שמחמירים לטול בה כל שבת חלק פעיל. שר'לה דופקת נמרצות על ברכי סבתא, שנעות בבהלה.
"יש לנו עוד חצי שעה". היא אומרת לשר'לה, ולי בעצם, אחרי מבט בשעון.
אני מתנצלת לסבתא, שוכחת שהיא מבינה ששרל'ה האשמה, "פחדתי שנפספס".
"תסתכלי על הכרטיס, נחמלי." אומרת סבתא בטון של מורה בדימוס, "כתובה בדיוק השעה בה נגיע לתחנה שבה עלינו להחליף רכבות. אפשר לכוון את השעון לפי הרכבות השוויצריות".
אני מבקשת סליחה שלא הסתכלתי על הכרטיס, ושלא ידעתי על הדיוק השוויצרי, ושלא עצרתי את שר'לה, ומציעה לסבתא לחזור לישון. זה לא בסדר מצידי שהערתי אותה בדרך עקיפה. היא עשתה דרך של שעתים וחצי כדי לחכות לנו. גם בגילה זה קשה, למרות כוחה וגבורתה.
סבתא לא חוזרת לישון, וזה טוב שגם היא לוקחת חלק מהמלחץ, וזה לא טוב, כי היא התעוררה לפני הזמן, בגללי.
אני מזהה שחלק גדול מהנוסעים מתכוננים לאתגר.
אני פותחת את העגלה מהר, התאמנתי לעשות את זה, מצמידה אותה לידי, נכונה להעביר בבת אחת את שר'לה אליה. המזוודה גם בזווית מוכנה לגיחה החוצה.
ההכרזה השוקולדית מכריזה על עצירה, ובבת אחת קמים המון אנשים ואנחנו ביניהם. שר'לה צורחת על הכניסה הפתאומית לכלא, ואני אוזקת אותה בצד אחד, כשנרד אני אמשיך. סבתא אוחזת במזוודה.
רגע, איפה התיק?
אני חוזרת לקחת אותו. נוצר פקק לפני העגלה ואנשים נותנים בי עיניים נזעמות. אני מתנצלת בעברית לאנשים שוויצרים, מדהירה את העגלה קדימה, קדימה. שר'לה צורחת. סבתא הולכת כעמוד הענן לפנינו, מדהירה את המזוודה. יש עיקולים ומנהרות, פיתולים ומערות, ואני אחריה בלי לנשום.
הופ, שר'לה יצאה מהעגלה הלא קשורה לחלוטין. לא יצאה. נפלה. היא על הרצפה, צורחת.
סבתא נעלמת לי בעיקול הבא. החושים שלי אומרים לי לא לעצור. אני מבקשת סליחה משר'לה, יוצקת אותה לעגלה וטסה אחרי העיקול.
סבתא עם רגל אחת ברכבת שכבר מחכה, מתבוננת בי בביקורת שמגיעה לי ביושר.
עיניה נופלות על שר'לה, ואני רואה בהן זעזוע. מה היא רואה?
אין לי זמן לחשוב, אני נכנסת והרכבת בבת אחת מתנתקת מהתחנה. אם היתי מתעכבת עוד שניה, הייתי נשארת פה, בשומקום. לא לבד, סבתא היתה מחכה לי, ואני לא יודעת אם היה גרוע יותר להישאר לבד, או לדעת שבגללך היא איחרה גם.
אני נאנחת לרווחה, ואז מגלה את הדם הניגר מהסנטר של שר'לה.
סבתא כבר מצאה טישו והיא סופגת ושואלת: "איך זה קרה לה, נחמלי?"
"היא נפלה מהעגלה, מרוב מהירות לא קשרתי אותה לגמרי", אני מסבירה וסבתא מתבוננת בי במבט כזה, שאני מתבוננת בנוף מהר.
כשאני פוזלת לשרל'ה, אני מגלה ברווחה איך הדם מתמעט בטישואים שסבתא מספיגה לה במיומנות. בדרך הציורית עד לדאבוס מספרת לי סבתא מה עשו בימים האחרונים. היכן הלכו ואיך ראו מה רבו מעשיך, ה', ואיך נראית הדירה שהם לוקחים כבר עשר שנים. אחר כך היא מתעניינת לשלומי, ועיניה מתכווצות כשהיא שואלת: "ומה עם שנה הבאה, נחמלי?"
-אני מחפשת, אני מבטיחה לה.
-איך?
-שולחת קורות חיים.
-ומזמינים אותך לראיון, נחמלי?
-לפעמים, אני עונה. שונאת, שונאת את המילה ראיון.
כל ראיון הסתיים בכלום. בלב אני יודעת את הסיבה.
יש כל מיני מתנות חינם שבורא עולם נותן לחלק מבוראיו, ולי לא.
אני שקטה. אני חיוורת. אני לא מרשימה. הקול שלי חלש. אם תמיד, וודאי בראיון. תמיד מבקשים ממני: את יכולה לדבר בבקשה יותר בקול? וברגע הזה של הראיון, אני יודעת שהתקווה אבדה. כי מי ייקח עובדת שמדברת חרש- חרש, הא? בכל עבודה כמעט צריך שישמעו אותך.
שונאת ראיונות. רועדת מהם. מזיעה. מתביישת. ובשעת הדין, רוצה שהם יגמרו, כבר לא משנה לי אם בטוב או בכלום. העיקר שיגמרו כבר. וחושבת לעצמי בעצב, שאם אני בעצמי כה משוכנעת שלא אתקבל, איך אצליח לשכנע אחרים?
כל כך הרבה ישבתי מהצד השני של השלחן. בבית התאמנתי לשבת זקוף, על כל הכסא, ותמיד אחרי דקה מצאתי את עצמי בתנוחה הרגילה שלי. תופסת חצי כסא, מעוגלת. מטופפת על התיק. ולצערי גם תמיד קרה משהו שחייב התנצלות. פעם אחת איחרתי כי היתה תאונה. פעם אחרת לא הבאתי איתי את קורות החיים. פעם נוספת לא הבנתי שאלה, ועניתי לא לעניין. היתה פעם שהגעתי מצוננת והתעטשתי ללא הרף, ופעם אחת, בושה לספר. דרכתי בטעות על הרגל של הבוסית מתחת לשלחן המפריד. אבל הבוסיות לא אהבו שטועים או מצוננים, שוכחים או מאחרים או דורכים בשוגג על רגליהן.
מה יהיה שנה הבאה?
לא אחשוב. נהיה בדאבוס, ננשום המון אויר ונשתדל לקחת חלק איתנו בראות. אומרים שאחרי חודש פה, השנה של שר'לה תהיה אחרת. שיש כאלה שיש להם שנה של שקט מהאסטמה של העור אחרי דאבוס. בגלל זה הזמינו אותנו. בגלל זה שלמו עלינו.
וגם לתילי.
שוב אני מתכווצת. סבתא יש לה סיבות משלה את מי להזמין. תילי היא עכשיו הרווקה התורנית, ולכן היא גם תגיע לפה.
הרכבת עוצרת וסבתא עוזרת לי לצאת, במקום שאני אעזור לסבתא. סבתא מתמצאת היטב באזור, מובילה אותי לאוטובוס שמוביל אותנו לדירה.
תילי מקדמת אותי בחיוך ממוצע. אנחנו נפגשות כל שבת בסעודה שלישית אצל סבתא. חמש שנים מפרידות בינינו, ואופי מנוגד.
בראש השלחן השבתי יושבת סבתא, ושם מרכז העצבים. תילי תמיד שם, כי תמיד יש לה מה לומר. היא גם קמה ומגישה ובמוצאי שבת מפנה ומנקה, ומביאה המון המון תועלת לסביבה. אני בדרך כלל יושבת עם הילדות, כי שר'לה זקוקה הרי לחברה צעירה. אמא קוראת לי להצטרף ל'מעלה', זה הכינוי אצלנו לראש השלחן, ולפעמים אני באה ומקבלת סחרחורת מכל הדיבורים שם, כי רוב הדודות ובנותיהן הן מורות, ואז אני חוזרת בהיחבא למגרש הילדות. מסכנה אמא שלי. עד שנולדה לה בת אחרי עשר שנים, ואחריה רק בנים, הבת הזאת לא מספיק.
יש המון נחמות במשפחה שלנו, כי ככה קראו לאמא הצדיקה של סבתא, אבל רק לי קוראים נחמלי. ככה אמא בחרה להנציח את הנחמה שזכתה בה, וככה אני מונצחת במשפחה. וזה לא יעזור שניסיתי לעבוד על זה שיקראו לי כבר נחמה, בגילי. כולם מתעקשים על נחמלי, ולכי תשני דודות, ועוד מורות, שמתעקשות.
בשקט בלב אני לפעמים חושבת, שאמא תכננה שתהיה לה נחמה, ולא בטוח שאני מצליחה לעשות את זה בדרך שהיא חלמה.
תילי לוקחת את המזוודה מסבתא, וכמו חדרנית מנוסה מובילה אותי לחדרנו. בצד שמאל אני מבחינה בחדר כבוש. הוא עושה רושם מצוין, ואני שמחה שככה החדרים פה.
אבל החדר שאני נכנסת אליו קטן יותר ונראה הרבה פחות נוח. למה היא חושבת שלבת דודה נשואה עם תינוקת לא מגיע חדר נח יותר? ואם יש סיבה, שתגיד משהו, שתתנצל! אבל תילי רק מחנה את המזוודה ומצביעה על ערמת מצעים שמחכה לי.
בלילה סבתא מתעקשת לרחוץ את שר'לה. התנועות שלה נמרצות. חד משמעית לנגב חזק- חזק בקיפולים, למרוח היטב- היטב בקרם. לנקות אותה כמו שצריך. אולי בגלל שלא מקפידים על כל זה בבית, נהיתה לה האסטמה.
אני מסתכלת מהצד ומבטיחה לסבתא שאני רוחצת אותה כל יום בסבון מיוחד, והכל יכול להקל, אבל לא לרפא לגמרי.
סבתא עסוקה בללוש את כפות הרגלים שלה בקרם, ואולי לכן לא מגיבה.
בהמשך אני דווקא מתחילה ליהנות.
אנחנו כל בוקר מכינים סנדויצ'ים, מכתפים תיקים ועולים לרכבל זה או אחר. הרכבל מניח אותנו על ראש פסגה. כתר עננים על ראשנו והאלפים שממול, בפעם הראשונה מביאים לי דמעות. אני מרגישה בחוש איך כבודו מלא עולם. וכמה שאני קטנה. כלומר תמיד אני יודעת שאני קטנה, אבל מולם אני מרגישה אפסית מול גדולת ועוצמת הבורא.
סבתא ותילי מיטיבות לכת. אני הבאתי עגלה רגילה כי לא רצית ללוות עגלה עם גלגלי אויר, כמו שכולם יודעים שצריך להביא לכאן, וסבתא אומרת שחבל מאד מאד.
כל הקצב של הטיולים שלנו איטי בגלל העגלה הלא נכונה. אני מתנצלת שפחדתי להזיק לעגלה שלא שלי ומתנצלת שבגללי הקצב של כולם איטי. הם בטח סולחים לי רק כי הם יודעים כמה האוויר הזה חשוב לשר'לה שבגללה העגלה.
סבתא בקיאה בכל הר ורכבל, והכל די מקסים, חוץ מזה שמאד לא נעים לי שבגלל שר'לה צריך לעצור פה ושם, ולפעמים היא בוכה כי משעמם לה או שהיא עייפה והיא לא מצליחה להירדם כי הדרך קופצת לה מתחת לגלגלים.
בערב סבתא ותילי עסוקות בבישולים וניקיונות ואני מתנצלת שאני צריכה להשכיב את שר'לה, לוקח לה הרבה זמן להירדם, וככה יוצא שאני פחות מביאה תועלת מכולם.
***
לטיול של היום סבתא לא מצטרפת. סבתא אמרה שהיא לא ישנה טוב בלילה, ולכן.
מסכנה, בטח עייפתי אותה עם העגלה הנתקעת שלי. היא נותנת הוראות מדויקות לתילי, ותילי קולטת מהר. אני רואה בעיניים של תילי שהיא היתה מעדיפה לוותר על הטיול, אבל בגלל שר'לה שצריכה אותו, היא מחייכת מתחת לעיניים האלה ואומרת: בטח בטח שנצא.
ושוב אני רתומה לעגלה, עם כל הציוד הנלווה ושוב צריך לזוז לכבוד העגלה בעליה לאוטובוס ובאוטובוס, ושוב אני מבקשת המוני סליחות בעברית, מהמון שוייצריות מסבירות פנים.
האוטובוס פולט אותנו לתוך גלויה, ונשמתי נעתקת מהיופי. עכשיו אנחנו לא צופות בנוף מראש הר, אנחנו חלק מהנוף. זה מסלול הליכה בתוך נוף כפרי, לצד נחל זורם, כשמימין נוף ציורי של בתי עץ הרובצים בתוך מרחב אינסופי של ירוק, מנוקד בפרות ענובות בענבלים מדנדנים.
לפנינו צועדת אשה מבוגרת במשקפי שמש, עם שתי ילדות קטנות, וזהו.
כל המסלול- שלנו. הוא יכול היה להיות ממש שלנו, לו היינו מצליחות להחיש קצב ולא ללכת בקצב זהה לאשה המבוגרת עם נכדותיה הקטנות, ואני מציינת את זה לתילי ומצטערת באוזניה שבגלל העגלה זה כך.
אבל האמת שאני לא מצטערת ללכת לאט. אני רוצה לנשום את הנוף לתוכי. להסתכל מקרוב על פרות עם פעמונים קטנים שמנגנים לנו מוזיקת ליווי קסומה. להקשיב לשקט האלוקי, לראות את מלכותו בפסגות ההרים הנישאים.
מאחרינו מהלכות הסבתא ונכדותיה. הסבתא מספרת להן ספורי צדיקים בקול דידקטי, ואחר כך הן שרות ביחד שירים חסידיים בשלוש קולות.
אבל לתילי אצה הדרך, ובאיזה שהוא שלב היא מובילה את העגלה בהחלטיות על מנת לזרז קצב, ואני דולקת אחריה. הנעלים שלי נפתחות מידי פעם משום שהשרוכים ארוכים, ותילי נאנחת לתוך ליבה. אני ממש שומעת את האנחות האלה ומסבירה לתילי שערב הטיסה לא הספקתי להחליף שרוכים. מאחורינו אני שומעת כבר רק במעורפל את הילדות עם הסבתא והשירים.
אנחנו הולכות רוב הדרך בשתיקה, כי אין לי מי יודע מה שיחה משותפת עם תילי. אם תילי היתה בכתה שלי, הרי לא היינו חברות. אבל בת דודה היא חייבת להיות.
"הי, הי" אני שומעת פתאום קריאה מאחורינו, בקול של ילדה קטנה, ובת קול דידקטית.
אנחנו מסתובבות לאחור, ומה שאנחנו מגלות די מלחיץ. הסבתא שוכבת על האדמה, והנכדות עומדות ומנופפות בידיהן בחוסר אונים.
תילי ואני חוזרות אחורה במהירות. פתאום אני מצליחה להסיע את העגלה של שר'לה מהר.
"מה קרה?"
"עיקמתי את הרגל". האשה מחייכת חיוך עקום. "לא לדאוג ילדות, סבתא בסדר גמור."
היא מעווה את הפנים בחיוך לכיוון הנכדות שכבר מוחות דמעות.
אני מתכופפת בבהלה, לבדוק שאין לה שבר. לוחצת לה על הרגל. היא לא מקימה זעקה, זה סימן שאין לה שבר, או שהיא בעלת כח סבל.
מאוחר. אין הרבה זמן עד השקיעה. אנחנו יצאנו בלי פלאפון, והפלאפון של הגברת מעד בצד הדרך כשהשתטחה. הוא נפל למטה, בין העצים.
"בואי, תנסי לקום", מבקשת תילי באסרטיביות.
אני לוחשת לה: "תילי, יכול להיות שזה שבר והיא לא יכולה".
"אין ברירה, נחמלי", אומרת תילי בקול קובע, "אנחנו לבד פה, ועוד מעט חושך ואין פה אף תאורה".
בתי העץ רחוקים ורובם ריקים, שוויץ העמידה אותם לתפאורה בלבד. גם שומעים הרבה פחות דנדונים של פרות. גם הן כבר שבו הביתה, ולא נצפה שום פטר הרועה שיכול לסייע לנו.
האשה קמה בציוויה של תילי. אני תומכת בה מצד אחד, תילי מצד שני. הילדות מזיזות את העגלה.
היא בקושי הולכת, בצעדים קטנים וסובלים, ותילי עושה הארכת מצב ואומרת: "המסלול הוא של עוד חצי שעה בהליכה איטית. אני ארוץ אותו בעשר דקות ואזעיק עזרה".
היא משדרת כה הרבה בטחון שאף אחת מאיתנו לא שואלת לאן תרוץ וממי תבקש.
אני אומרת לאשה שנשתדל להמשיך ללכת, אם היא מסוגלת, כדי שהחושך לא יקדים את העזרה. הנכדות שגוררות את העגלה אומרות שכבר אין להן כח ללכת, ואני מרגישה אבודה. אני יודעת שחייבים להתקדם. בחושך יהיה מצבנו גרוע בהרבה. צריך להסיח את דעתן מההליכה. אין ברירה.
ואני מתחילה לשיר. יש לי קול זייפן, אבל אין ברירה. הילדות מצטרפות בקול ענות חולשה, וגם קצת הסבתא. אבל בהמשך הקטנה מתיישבת. אין לה כח. אני מכריחה אותה לקום. מושיטה יד ומושכת בעדינות. אנחנו צריכות להקדים את החשיכה. אם סבתא שלהן מצליחה ללכת, סימן שזה לא שבר. אנחנו חייבות להמשיך. אני מחפשת במוחי בדיחות שספרו במחנות בסמינר, ומספרת אותן למרות שאני מהסוג שמומחה להרוס בדיחות.
הילדות מתקנות את הבדיחות, ולפחות התיקונים מצחיקים אותן ומסיחים את דעתן. אני עוברת לחידות. כל הזמן מחפשת רעיונות איך להעביר את הזמן. הסבתא נאנחת מידי פעם אנחות כבושות ואני מעודדת אותה שאנחנו מתקדמות. שרל'ה מתחילה לצרוח ובצדק. אני מפטמת אותה בבמבה מלכלכת. וככה אנחנו הולכות הלוך ובכה וצחוק ושר ובמבם, ואני מתחילה להבחין לחרדתי, בשמש שמורחת בכתום נהדר את השמיים.
מאחר וכלו מאגרי הבדיחות והחידות, אני מתחילה לומר פרקי תהילים בקול, כשהקהל עונה אחרי. אני מרגישה שידה של הפצועה רוטטת. הכח שלה נגמר, היא לא בגילי, ולא כל אחת בכושר של סבתא שלי. אני מעודדת אותה שממש תכף זה נגמר. ואין ברירה, חייבים להמשיך.
ופתאום צומח כביש ממול, ואנחנו משמיעות קולות צהלה כמי שנמצא באי שכוח, ומגלה ביום מן הימים אוניה קרבה.
ובכביש נוסעת מכונית. בטח מכונית של גויים, אבל אין ברירה. אני רצה, מנפנפת בידיי. עוצרת אותה. נהגת מוציאה לי עיניים תמהות. אני מדברת איתה ידנית, מצביעה לעבר הסבתא והבנות והעגלה. היא מצביעה על השעון שלה, מבהירה לי שהיא ממהרת. אני מניעה את ראשי בחוזקה, ואומרת לה שאין ברירה. האשה נפגעה ברגל. היא מבוגרת. עוד מעט חושך.
הדלתות נפערות. אנחנו נכנסות, עם העגלה והלכלוך. מה אפשר לעשות? אנחנו לא יכולים להשאיר את העגלה בחוץ, והחושך הגיע לפני העזרה מתילי. היא לוקחת אותנו בשתיקה לכתובת אותה ידעה הסבתא. נס שהיא שוויצרית. בארץ זה לא בטוח היה הסוף השמח של הספור הזה. היא בטח מהרהרת איך כפיתי עליה לעזור לנו, אבל מה יכולתי לעשות? לא היתה לי ברירה.
אנחנו יורדות ובפתח הדירה מחכה משפחה דאוגה. סבתא! איך דאגנו לך! כולן מקיפות אותה ושומעות את הספור בחרדה. הסבתא מצביעה עלי: היא הצילה אותנו. קוראים לה נחמלי, ואין לכן מושג כמה שהשם שלה מתאים לה.
אני רוצה ללכת משם, גם כי מאוחר לי וגם כי אני לא סובלת להיות נחמלי, והן מזמינות לי מונית ולפני שהיא באה מורידות לנו שתיה וחטיפים.
בבית תילי וסבתא מתנפלות עלי בדאגה. סבתא מתעניינת מה קרה? ותילי רק עסוקה באיזה לא נעים, שלחו לשם אמבולנס סתם! אני מתנצלת שמה יכולתי לעשות? לשבת ולחכות? אז המשכנו ללכת ובסוף מצאנו מכונית.
סבתא אומרת שהעיקר שהנהגת התגייסה, איזה נס שיש אנשים שיודעים להתגייס.
***
אחרי חודש אני חוזרת לארץ, לחיפושים, לקורות חיים, לחיים.
יש לי ראיון עבודה להיות מורת עזר לילדה בעלת צרכים מיוחדים באיזה בית ספר בקצה העיר.
אני עומדת מול המראה. מתרגלת מילים וחיוכים. מתרגלת ישיבה על כסא. יוצאת לראיון.
בדרך אני מגלה לדאבוני שיש לי רכבת בגרב ואני מתכננת איך לשבת, שלא יבחינו בה.
מחכה לי מהעבר השני של השולחן מנהלת עסוקה שממשיכה לבחוש בניירות. היא המנהלת. אני מכירה את המבט שנתלה בי ברגע המכונן. יש בו אכזבה כבושה עוד בטרם פתחתי פה.
אני מספרת קצת על עצמי, מגלה שהיא כן קצת מקשיבה לי והראשונה מהמראיינות שלא מבקשת: את יכולה לדבר יותר בקול, בבקשה?
תוך כדי אני מחזיקה את עצמי בכסא, נדבקת למשענת, מחביאה את הרגל והרכבת, מחזקת את חיוכיי שלא ירעדו. קצת אני מצליחה וקצת לא. אבל המנהלת מקשיבה לי לפחות לא בפנים קפואות ולא מרוצות. כל הכבוד לה.
מישהי מהמורות כנראה נוקשת על הדלת ופותחת מיד, היא צריכה משהו דחוף. המנהלת מסמנת לה להיכנס, והמורה שנכנסת נראית לחוצה ומדברת בתנועות ידיים רחבות על איזו כתה עם רטיבות בתקרה שלכלכה לה את קישוטי הקיר. את הדלת הפתוחה מנצלת המזכירה שבאה עם טפסים לחתימה ועוד איזו אמא שצריכה לקבוע פגישה דחוף. המנהלת מטפלת בכולן בקצרה, ואחר כך חוזרת אלי. אני מיד מבקשת את סליחתה שאני לוקחת מזמנה היקר כשהיא צריכה לטפל בכל כך הרבה בעיות.
היא אומרת: את צריכה לבקש ממני סליחה? אולי אני ממך שבאמצע ראיון אני לא ממוקדת רק בך?
אני בוהה בה כאילו היא דוברת חרטומית, והיא מספרת לי על דרישות התפקיד, ואני מקשיבה לקולה ולא לתוכן דבריה. משהו בקולה מוכר לי. הפנים לא. אולי דברנו פעם בטלפון?
ואז היא מבקשת ממני אם לא קשה לי לגשת להביא את הקלסר עם קורות החיים מהארון הפינתי, הרגל שלה פשוט כואבת.
ואז היא פותחת את קורות החיים, כדי לקרוא קצת על הפרטים שלי, והיא מרימה ממנו ראש במבט של מגלה יבשת חדשה או אוקיינוס נוסף, ואומרת: נחמלי???
ואני שואלת: הסבתא מהטיול???
ומיד אני מבקשת סליחה- סליחה, שהרי לפניי, איזה בושות, המנהלת!!! איך אני מעזה לקרוא לה סבתא, ועוד מהטיול.
איך נזהה זו את זו? היינו עם משקפי שמש מפני השמש השוויצרית המסנוורת, ומצנפות רחבות שוליים הגנו על פנינו מהחמה ובין הערביים והמצב, הכל טשטש וערפל וגרם לנו להתרכז ברגל, לא בפנים.
היא לוחצת את ידי בחום לוהט. אני לוחצת בריפיון בחזרה את היד שתמכתי בה והכרחתי אותה להתקדם עוד. חושבת בבעתה על הרגל שלא דרכתי עליה בטעות מתחת לשלחן, אלא לחצתי בחוזקה על מנת לגלות איפה בדיוק כואב. נזכרת בחרדה בשירים ששרתי בקולי הצרוד ובבדיחות שהצלחתי לזייף להן עד שהגיעה הישועה.
אני כמעט פותחת את פי להתנצל ואז היא אומרת:"את יודעת, בספורים היה כתוב אחרי כזה רגע: נחמלי! הצלת את חיי! והנה שכרך, התקבלת! אבל אצלי, לא התקבלת בגלל זה". קולה נעשה רציני ודידקטי.
"בחיים לא היתי לוקחת לעבודה מישהי, אם לא הייתי מאמינה בה וביכולותיה, בגלל הצלה פרטית שלי. בטח לא כשמדובר בנשמות.
אבל כשלא היתה לך ברירה, ידעת כל כך טוב לדרוש. להוביל. לתבוע. לבקש. לא התנצלת ולא בקשת סליחה. כל כך שונה מאיך שבאת לכאן, נחמלי". היא אומרת, ואני מצטערת לרגע להתקבל למקום שבטוח יקראו לי נחמלי.
"אז רק בגלל שנחשפתי לצד הזה, ברוכה הבאה! ותשתדלי בבקשה תמיד, להתנהג כמו מישהו שאין לו ברירה, ולכן הוא מבקש בביטחון גדול את מה שמגיע לו. בלי לבקש סליחה. אנחנו מצמידים לך את אפרתי החמודה מכתה ג'".
אני כמעט רוצה לבקש סליחה שאני מבקשת כל כך הרבה סליחה, אבל בפעם הראשונה אולי, אני מצליחה לעצור את עצמי.