מרק קר, בבקשה
דוד אמר שזה בסדר, היא יכולה לצאת קצת. הוא יישאר לשבת בכסא המלכות ויקרא את העיתון.
פסיה שמחה בבדיחה העצובה כמוצאת שלל רב. היא פרשה לו את חדשות הבוקר, המאורסים וההולכים לעולמם, לקחה סל ויצאה לה.
שמש טובה ליוותה את צעדיה, והרוח שרקה מנגינות עדינות. עולם הטבע אף פעם לא משתתף בצרות אנוש, רק בספרים כתוב: גם הגשם בכה, הרוח שרקה מנגינות עצובות, והשמים היו אפורים מתמיד.
אבל לא אצלה. מאז אותו היום השמש מתמידה לזרוח, הרוח עליזה, והשמים זוהרים בתכלת שמחה ורכה.
היא נכנסת לצרכניה השכונתית. סל, סל אחד קטן, פסיה. זה מה שהבאת איתך? את רגילה למלא ארגזים, ארגזים ועוד ארגזים, לעשות משלוח. עכשיו היא ממלאה את סלה הקטן בכובד ראש. ההרגל קורא לה למלא מגדל של פטריות, המציאות שולחת יד רועדת ולוקחת קופסה אחת. שכנות בחלוק אומרות לה שלום. חלקן מחייכות, חלקן שואלות ומתעניינות, וחלקן הגדול מנסה להתחבא בתוך מדפי השימורים, הלחמים ומקרר החלב, אילו רק היה יכול לעשות זאת.
פסיה גומרת מהר והולכת לקופה. יוס המוכר עדין ואנושי, כאילו הכל כרגיל. כאילו. כאילו היא קונה עכשיו כמו לפני המבול כמויות ענק שהביאו לו מאז שפתח את העסק פרנסה יפה.
יוס עורך חשבון ומביא לה דף חשבון קצרצר. אהה, איפה הסליל הארוך, המסתלסל, שאחרי שמנכים ממנו את ההוצאות נשאר סכום יפה לפרנסת הבית?!
היה ואיננו, היה ואיננו, כמו עוד אלף ושניים דברים שהיו ואינם. רגע לפני שהיא יוצאת עם הסל, הוא אומר בשקט, לא כמו רוב האנשים שאוהבים לברך אנשים מסכנים בקול ובכוונה: "יהיה בסדר, גברת פסיה. עוד תחזרי למלא ארגזים."
"אמן", אומרת גברת פסיה בלחש ויוצאת אל השמש הזורחת, הרוח העליזה ושמי התכלת השמחים. היא צריכה למהר. דוד מחכה לה. חי, מחכה לה בכסא המלכות! כבר הרבה זמן הוא לא הצליח להשליך בדיחה נאה, ולחשוב שפעם הוא היה גורם לה לצחוק עד דמעות! תמיד היה בצקלונו אוסף מופלא של בדיחות עליזות שגרמו לצחוק לשבת בביתם כל הימים.
אהה, בדיחה עצובה שיושבת על כסא גלגלים.
פסיה הולכת בצד הכי צדדי של המדרכה קרוב לבנינים. צריך להיזהר נורא. מכוניות נוסעות בכביש כאילו יש להן רישיון טיס. טייס אחד כזה שינה להם את כל החיים. את הכל. מגבר בריא, חזק ועליז, מראש משפחה מסור וחרוץ, ומאב אוהב ונערץ היה דוד שלה לשבר כלי בכסא מלכות בעל ארבעה גלגלים.
המטוס על הכביש סטה למדרכה בנקודה שבה צעד דוד בפעם האחרונה על שתי רגליו.
היא הייתה במטבח, אלא איפה שתהיה? משפחת שמחי, שבת שבע ברכות, עופות על השיש, מגדלי ירקות, הררי קליפות, סלומון ברוטב, אורז ברור והטלפון. כן, היא פסיה לוי. בוודאי! מאז שהיא נשואה לדוד. עשרים וחמש שנים מאושרות.
אחר כך היא כבר לא ידעה איך קוראים לה, ולא כלום. מה, מה הוא אומר שם בטלפון? דוד? בית חולים? מה פתאום?! הוא רק יצא להביא עוד פלטות מהגמ"ח של חסידוביץ. מה פתאום בית חולים? תאונה? אמא'לה!!! המילה לבשה אותיות של דם. פסיה רובוט. הרובוט לוקח ארנק, מזמין מונית, רץ לבית חולים, נכנס למיון, הולך לטיפול נמרץ ושואל שאלות כדי למצוא את האבדה. דוד בניתוח, היא בחוץ. אולי התעלפה, אחרת למה גם היא במיטה של בית חולים? גם לה הייתה תאונה? אבל היא לא יכולה להישאר במיטה הזאת. הזכרונות מקפיצים אותה בצעקות כאלו שגורמות לחצי צוות לסובב אותה, להזריק לה משהו וללטף את כתפיה בשרוולים לבנים של אחיות.
דוד קם מהניתוח על ארבעה גלגלים, מותיר בחדר הניתוח חצי רגל, שמחת חיים ואת אוצר הבדיחות הענק שלו.
וכולם אמרו לה: "תודי, תודי, שזה נגמר רק בזה. זה יכול היה להסתיים הרבה יותר גרוע."
ופסיה הייתה מקשיבה לדבריהם של ההולכים על שתיים וחושבת לה שזה יכול היה להסתיים גם בשריטה בברך, ואפילו לא לקרות בכלל. היא צריכה לדבר עם הרבנית הצדיקה. היא, פסיה, סתם אישה פשוטה, ואף פעם לא היו לה שאלות לאלוקים. היא חייבת שמישהו יאסוף איתה את השברים ויסביר לה למה נשבר הכל.
העולם שינה מושגים: פיזיותרפיה במקום קייטרינג, אורטופדיה במקום תפריט, פרוטזה במקום פטרוזיליה. אלוקים, כמה מהר אתה יכול לשנות את החיים למי שתרצה.
קייטרינג היה ואיננו, ילדים היו וישנם. שבעה בני חיל לדוד ולפסיה, שיהיו בריאים ושלמים. הם מחכים להם אצל הדודים והשכנים בתקופת השיקום.
אחר כך חוזרים כולם לבית. דוד לא מדבר. פסיה לא מדברת; מחכה שדוד ידבר. הילדים מדברים בשקט. צריך לשמור על שקט כשיש בבית אב נכה. בלילה שמעון ויצחק בוכים. פסיה שומעת ובוכה גם היא ולא יודעת איך אישה בוכה מרגיעה ילדים שמתאבלים על הרגל של אבא שלהם.
גם הקייטרינג הכי טוב בעיר נסגר בלי שאף אחד הודיע על סגירתו. מי יסחב? מי יגיש? מי ינהל? מי יסיע? פסיה היא רק המבשלת, ודוד הוא הבוס. עכשיו הבוס הטוב הזה שוכב במיטה ומסתכל על הנוף של התקרה. אז בלי בוס הקייטרינג נסגר.
בערבים, כשהילדים הגדולים שמרו על הקטנים והשתדלו לא לעשות רעש לאבא שלא אכפת לו מהרעש, הייתה פסיה מתגנבת לבית הכי חם בשכונה.
הרבנית בשביס ובחיוך יהלומים הייתה התיבה במבול, אבל פסיה אישה פשוטה היא, וחלק מדברי רבניתה אינם ברורים לה.
" ולא שואלים למה, יקירתי. אלוקים עושה לנו רק טוב, אפילו שלנו זה נראה רע ומר נורא. התרופות, פסיה, התרופות שנתת לשמעון, ליהודה, ליצחק, לצבי, לנתן, ליוסי, לאליהו, התרופות המרות האלו שאמהות דואגות נותנות לילדים המסכנים- למה נתת אותן, פסיה? למה לצער את הילדים שלנו?"
על זה פסיה יודעת לענות מצוין, אבל כשעוברים לנמשל קשה לה. אקמול מוריד חום. למה צריך פרוטזה?
"אין כאן רע בכלל, ומספיק שהוא יודע שזה טוב. מספיק שאמא תדע שאקמול יוריד לשמעון את החום. לפעמים הטוב גלוי, לפעמים הוא מתחבא חזק. עכשיו, פסיה, תסתכלי טוב בחיים שלך ותחפשי דברים שנראים גרוע במבט ראשון, ופתאום אלוקים מראה שהרע הזה טוב לנו מאד. מהטוב הגלוי תלמדי על הטוב הנסתר."
"הרבנית, דוגמאות בבקשה."
"חפשי אותן לבד, בבקשה. הן זה תפקיד האדם בעולמו."
ופסיה מחפשת, ועדיין אינה מוצאת את הטוב שמסתתר ברע. שאלוקים יביא לה דוגמה כזאת שתתן לה אמונה לגבי דוד. מהטוב הגלוי תלמד פסיה על הטוב הנסתר.
איפה הטוב, ריבונו של עולם? האיש שלה שוכב כבול עץ ולא רוצה ללכת בשום אופן על רגל העץ, הילדים שבתחילה בכו נעשו עכשיו שובבים מאד, הקייטרינג נסגר, חג סוכות בפתח, הכסף אוזל. מי ישמח אותם בחג? מי יבנה לה סוכה? אהה, מי יבנה ויקים את סוכת דוד הנופלת?
והיא כל כך אוהבת את מי שיושב בשמים! לא, לא רק כשהייתה נסיכה מפונקת בעלת הקייטרינג הכי מוצלח והכי מרוויח בעיר. גם עכשיו, ליד הפרוטזה, היא אוהבת ובוכה ומדברת אליו בלי התחלה ובלי סוף ומבקשת ללמוד את הטוב שברע.
מישהי נושפת בעורפה. פסיה, הסל והדמעות מסתובבים בבהלה. מי מפריע למחשבות לבכות?
רחל אסתר, שכנה בת עשרים בקושי, בחיוך ובמבטא של אמריקאיות.
"אותך אני מחפשת!" היא אומרת בידידות גדולה, כאילו הן מכירות חמישים שנה לפחות.
פסיה תולה בה עיניים עייפות, ובהן זיק חלש של התעניינות.
רחל אסתר מדברת בהתלהבות גולשת: "הורים שלי מגיעים לארץ הקודש לחג סוכות! זה שמחה גדולה לכל המשפחה, אקסטרימילי! כבר שתיים שנים גדולות לא התפגשנו!"
פסיה חושבת מה נוגע לה זה שרחל אסתר לא התפגשה עם ההורים שלה שתיים שנים גדולות, אקסטרימילי.
אבל רחל אסתר מסבירה בהמשך הכל: "הורים שלי רוצים נחגוג כולם, טוגזר! אנחנו ששת אחים ואחיות בארץ הקודש. כולם יאכלו טוגזר! נכון זה וונדרפול? לשיינה מי סיסטר ביג ביג סוכה! כולנו! הגברים והגברות והצ'ילדרן בשיינה'ס סוכה! מאמי לא רוצה אף אחת עובדת קשה על הפוד. אז אני לחשוב מי יכין לנו הכל: הדגים, השכווי והקוגלים? מי יודע לבשל הכי דלישס פה? אני לשאול אנשות בשכונה. אנשות אומרות רק פסיה. אוכל הכי דלישס שיש! אז מה את לאמור?" שואלת רחל אסתר בשפת התנ"ך במבטא אמריקאי.
פסיה רוצה לאמור שהקייטרינג נסגר. יש לה בעל נכה, מה שרחל אסתר כנראה לא יודעת. אין לה שום אפשרות לסחוב אוכל, למלצר ולברוח מהסוכה המסכנה שלהם לסוכה של מישהו אחר. מספיק האבא, איך היא תשאיר אותם לבדם בסוכת דוד הנופלת?
היא אומרת את זה לרחל אסתר, אבל רחל אסתר יודעת הכל, ויש לה פתרונות. "נואו פרובלם! אנחנו חסידים. חסידים חוזרים מהשטיבל וארי לייט. פסיה לוטפק, רייט? היא מספיקה לאכול טוגזר עם המשפחה ולבוא לכאן לחג, לחול המויעד ולשמחס' תורה. כל יום מכינה לנו פסיה אוכל דלישס!"
"ומי ייקח את האוכל אליכם?" אהה, איפה דוד המעמיס צידניות על הרכב?
"מנדל!" אומרת רחל אסתר וצוחקת כמו השמש, "מנדל לוקח הכל בהונדה!"
"אני לא יכולה גם להגיש וגם למלצר הכל." היא רק פסיה אחת.
"נואו פרובלם!" שולפת האמריקאית את מילת הקסמים, "אנחנו כולם עוזרים המון. אוקיי?"
אוקיי. אז אולי יהיה אפשר לקנות משהו לבנים לחג ולקרוא למישהו לבנות סוכה, עד שהכסף מהביטוח הלאומי יעלה ויבוא ויגיע, אם יגיע.
פסיה מסכימה להצעה בניד מטפחת. רחל אסתר מודה לה בעשר תודות בשתי השפות. היא כבר תתקשר אליה ותגיד לה את התפריט לפוד. "טאנק יו וארי מאטש', פסיה."
פסיה ממהרת הביתה, לדוד. האמריקאית הצעירה לקחה לה הרבה זמן, אבל בתוך הלב מרגישה פסיה שההצעה גורמת לה לצעוד ביתר חשק חזרה אל חזית ההתמודדות. הנה, היא כבר מוצאת את עצמה מהרהרת בסוג תיבול, בפשטידה מופלאה ובסלט מצוין.
היא נכנסת לבית, דוד קורא בעיתון הפוך.
"דוד, מתחדשות ההזמנות לקייטרינג הכי טוב בעיר", היא אומרת לו בצחוק וליבה בוכה.
בעל הקייטרינג לשעבר לא מגיב לבשורה.
למחרת קופץ אליהם מנדל עם התפריט ועם כמה הערות. מה הבעיה? יש לו הונדה. לפסיה הוא מסביר מה ערב לחיכה של משפחת איידלס לדורותיה, מלמד אותה דבר או שניים על הטעם של האמריקאים ומתיישב לדבר עם דוד. מדבר לדוד? מדבר לקיר!
למחרת הוא מקפיץ לה מחבת חשמלית כי השווער סובל מכולסטרול, צריך לבשל לו במחבת הזאת בלי שמן. ומנדל גם מדבר עם דוד שעונה לו בכן ולא.
המטבח נראה כמו בימים היפים של הקייטרינג.
פסיה מנצחת על המלאכה. ריחות הקייטרינג נישאים במטבח, ואוכל מופלא מתבשל, נאפה ונצלה. פסיה מוצאת שתעסוקה מפנה את הלב ואת הראש מאוקיינוס הצער וגורמת לה לשמחה קטנה בלב. לפעמים נראה אחרי אסון שלעולם, לעולם לא נשוב ליהנות מזוטות החיים, אבל כוח החיים חזק מכוח האסון.
דוד יושב ומשקיף מהצד. בימים הראשונים הוא מביט ושותק, ובימים הבאים הוא זורק לה אי אלו עצות איך לארוז את האוכל.
יום כיפור מכפר ועובר, גם ייסורים מכפרים. פעילות הקייטרינג מתחדשת. מנדל מגיע. הוא מקים סוכות במהירות גדולה, אז הוא קפץ לפה לעזור. גם מינים מהודרים הוא מצא לדוד. לא, זו לא טרחה גדולה; יש לו הונדה.
בחוץ כבר עומד בית ארעי לתפארה. הסדינים מתוחים על הקירות. סכך רענן פרוש. ופרוש עלינו סוכת שלומך, סוכת רחמים.
בסוף מתקדש החג, נוצץ באלפי כוכבים מבעד לסכך ומדיף ניחוח של פרי עץ הדר והדס.
עצוב ושמח בסוכה של דוד ופסיה. ברוך השם, סוכה יפה יש. אושפיזין עילאין יבואו בצל סוכתם. אך דווקא היש מדגיש את האין. פסיה משתדלת שלא להרגיש כמו הערבה שבארבעת המינים. אוכלים בזריזות, הבנים שרים "ושמחת" בקול, דוד מצטרף בלחש, ופסיה כבר מתלבשת כדי לצאת לביתה של שיינה.
סוכת ארמון מקדמת אותה בקישוטים מופלאים ובבני משפחה עולזים וצוחקים. במרכז הסוכה הענקית יושב זוג קשיש שנראה כמו מלך ומלכה המוקפים בהמון יורשי עצר. הבנים, הבנות, החתנים והכלות, הילדים והילדות- כולם כולם לבושים בחגיגיות ומקיפים במעגלים אוהבים את הזוג המלכותי.
פסיה כמעט משתחווה בהתרגשות לקשישה הלבושה בגדי יום טוב חגיגיים, וחיוכה מאיר את כל הסוכה יותר מהנברשת ומהקישוטים. רחל אסתר צצה בחלוק ובטורבן תואמים, מלווה בגדוד של נסיכים ונסיכות במחלצות פאר.
"זאת פסיה!" היא מציגה אותה בתרועה בפני כל משפחת המלוכה, "פסיה שמבשלת אוכל הכי דלישס שיש!"
"א-גוטן יום טוב", מברכת אותה מדאם איידלס בחיוך זורח שרק נחת גדולה מאד יכולה להדליק.
"אז את המבשלת שעושה אוכל דלישס? נעים מאד. אני גיטל איידלס. לפי הריח כולנו לדעת מחכה לנו סעודת מלכים!"
פסיה נרגשת מאד ורק מצליחה להפיק כמה מילות תודה וכחכוחים.
אחר כך היא חוגרת סינר ונכנסת למטבח הענק של שיינה. כל האוכל שהכינה מחכה בסבלנות על הפלטה; לפני החג באו מנדל וההונדה ולקחו את כל האוכל. פסיה חיממה הכל, ושיינה רק הייתה צריכה לסדר הכל על הפלטה.
עד שיקדשו ואברהם אבינו ייכנס לסוכתה של משפחת איידלס, היא ממלאה צלחות הגשה בסלטים.
הסלטים והדגים היו דלישס מאד. גיטל איידלס אמרה את זה שוב ושוב, וכולם החרו החזיקו אחריה במבטא אמריקאי שערב מאד לאוזני פסיה. עכשיו- המרק. פסיה מרימה את המכסה הענק של הסיר העצום. רגע, למה לא פורצים אדים החוצה? למה היא לא חשה בגל של חום המכה בפניה? אהה, פסיה, המרק קררר… קר לגמרי! היא שכחה!!! שכחה להרתיח את המרק לפני שמנדל לקח הכל. המרק היה קפוא והפשיר כל הבוקר, אבל כמות כה גדולה לא הצליחה להתחמם על הפלטה. הנה, כמה גושי קרח שוחים בסיר הענק.
הנה לך, פסיה, האוכל הדלישס, הקייטרינג הכי טוב בשכונה. שכחה! ככה זה כשהראש והלב נמצאים בפרוטזה. היא לא הייתה צריכה לפתוח את הקייטרינג. הנה התוצאות. מי שקר ורע לו לא יכול לבשל מרק חם וטוב.
לא, אי אפשר לחמם עכשיו אפילו שביום טוב אפשר, כי כולם בסוכה ממהרים ל'טיש', ולחמם כזה סיר לוקח זמן רב.
פסיה מרגישה עצב גדול. לא, זה לא רק בגלל המרק הקר הזה, זה כל החיים שנהיו לה פתאום קרים מאד. זה הקור הגדול שבלב ובבית. מי יחמם את ליבה?
הסיר מיטשטש פתאום למרות העדר האדים, והיא לא בוכה עכשיו רק על המרק,ממש לא. המרק הקר הזה בולע את דמעותיה החמות בחג שצריך להיות בו הכי אך שמח.
הבנות והכלות נכנסות למטבח ומזכירות זו לזו שהשווער אוהב מרק רותח, ובכלל, השנה כבר קריר בסוכות, וכולם ישמחו להתחמם במרק חם. פסיה רוצה לומר משהו, אבל קולה אבד בהמולת המטבח, הפטפוטים, הצחוקים ורעש הילדים המדלגים מהמטבח לסוכה ולהפך.
פסיה יוצקת מרק קר לצלחות הקורל הנהדרות. מרק קר, בבקשה, מרק קר. אכלי לתאבון, משפחת איידלס, שהזמנת אוכל דלישס וקבלת מרק קר.
צוות העוזרות עסוק בשיחה באנגלית, ופסיה לוקחת את המגש שעליו הצלחות לשולחן. רבי חנינא בן דוסא אמר שמי שאמר לשמן לדלוק יכול להגיד גם לחומץ. הלוואי שהיא תבקש ממנו שהמרק יתחמם, והוא יתחמם.
שטויות. אם כבר שיקרה נס, אז שזה יקרה לדוד. שיחזור לעצמו, שיסכים לקום על הפרוטזה. היא הולכת בדמע לסוכה ומבקשת על דוד. אם כבר דמעות אז על המשהו האמיתי.
בום, טראח, בום, אוייייי, אויייי!!! זו לא היא אשמה! הילדון הכי שובב נכנס לה לתוך המגש, כמו המכונית שנכנסה בדיוק בדוד שלה. סט הקורל הנהדר על המרק שבו נופל מהידיים על הילד ועל השטיח הפרסי.
צעקות, צעקות, צעקות באנגלית!
"תשטפו, תשטפו בהרבה ווטר!"
" הזכוכיות גם דנג'רס!"
"אין דם, הסט הזה חזק ולא נשבר. נס. אבל תביאו מים, הכוויות!!!"
"הטוש בקומה למעלה, חבל על הזמן! תביאו בקבוקי מים מהשולחן ומהמקרר!"
מישהו מביא בקבוקי מים מינרליים, שוטף במפל את פסיה ואת הילד ואת הכוויות הנוראות.
"אין מים, נגמרו הבקבוקים!"
"אז להביא מיץ קר, מהר!"
מיץ טבעי וקולה זורמים על המטפחת והסינר של פסיה ועל הכיפה והחולצה הלבנה של בנג'י.
שיינה צועקת בהיסטריה: "תראה את הידיים, בנג'י."
בנג'י מייבב קצת. קר לו מהמרק הזה. מה כולם שופכים עליו קולה? גיטל איידלס בוכה בדמעות שליש, מבקשת מהאייברשטר שישמור על בנג'י, שיינה עומדת להתעלף, רחל אסתר סופקת כפיים, מנדל מחפש את הכוויות.
ורק אישה אחת, רטובה ממרק קר מאד, מבקבוקי מים, מקולה, ממיץ טבעי ומדמעות עומדת ליד הקיר ובוכה לאלוקיה בתודה גדולה.
לא צריך לבכות, גיטל איידלס. לא צריך להיבהל, שיינה. הכל בסדר, מנדל. לא קרה כלום, רחל אסתר. יש טוב מאחורי הרע, פסיה.
"זה בכלל לא הוט!" מכריז בנג'י הרטוב, שחולצתו הלבנה לשעבר שחורה מקולה, "זה היה קררר מאד!"
שיינה טובלת אצבע בסיר. "א-מיריקל!!!" היא צועקת, "המרק הזה קר לגמרי!" וכבר היא מנשקת את בנג'י במקום שהיו צריכות להיות הכוויות.
עוד מעט כולם ישאלו איך זה קרה שהמרק הרותח נעשה קר לפתע. בינתיים, רבנית בשביס ובחיוך יהלומים כאילו נכנסת למטבח של שיינה.
מעל לסכך, מעל למקום בו קורצים כוכבים, שומר עליה הבורא. את אשר יאהב השם יוכיח, את מרקו יקרר, את רגלו ייקח ואת חייו ישנה. לפעמים הוא מראה את הטוב שמאחורי הרע, ומהטוב הגלוי תלמד פסיה על הטוב הנסתר. הן זהו תפקידו של האדם בעולמו. רצית דוגמאות? מרק קר, בבקשה.
בבקשה, שבקרוב גם יקים לה מקרר המרק את סוכת דוד הנופלת שלה. לזכות לראות את הטוב בגלוי, לשבת בסוכת רחמים.
והמרק הקר הזה בולע את דמעותיה של פסיה ואת תפילתה.

והחמות דווקא לא הבינה, בכלל לא הבינה, אבל כן הבינה שצריך להנהן בראש בהבנה מזויפת ולהצניע את הצער במגירה נסתרת בלב, במגירה הראשונה בטור שיכיל עוד מגירות של אכזבות דומות.