"ומה עם הבגד שלך לחתונה, דבורי?" שואלת אמא ומזכירה לדבורי את קיומה של שמלתה של נועה, אותה ביקשה לשאול.
"טוב שהזכרת לי", שמחה דבורי, "שכחתי מזה לגמרי!"
"מרוב שהיית עסוקה עם הבגד שלי, הא?" שולחת אליה אמא מבט ארוך וחם, ודבורי מרגישה שהוא מרפא לה את הפצעים, תוצאת הקישוטים הקיטשיים של התופרת סבטלנה.
הן חוזרות שתיהן מחנות לאביזרי תפירה. מצאו קישוטים עדינים, בסגנון של אמא, שיחליפו את הקישוטים ההם. שם, בחנות הסדקית, ללא אימת החתולים, חזר לדבורי טעמה האנין, והיא עזרה לאמא להחליט במה לבחור. זהו, הסיפור הזה מאחוריה, ברוך השם. עכשיו יש לאמא בגד מחודש ויפה, שקשה לזהות במהדורה המחודשת שלו את הבגד המיושן.
עכשיו הגיע הזמן לדאוג גם לבגד שלה. נועה גרה פה לא רחוק. כדאי לנצל את ההזדמנות ולקחת את הבגד, מציעה אמא, את צריכה למדוד אותו ולראות אם יש צורך בתיקונים. תתקשרי לנועה.
דבורי מתקשרת. תפוס כל הזמן. תפוס.
"אני חושבת שבכל זאת אלך לנועה, יש לי שבוע עמוס וחבל שאצטרך לבוא לפה במיוחד", אומרת דבורי.
"נעים לך להגיע לנועה בלי להודיע קודם?"
"כן, למה לא? הבית של נועה תמיד נראה מחכה לאורחים… בתחילת שנה הגעתי פעם בלי להודיע, ונועה אמרה שזו הפתעה נעימה. אני באה רק לקחת את הבגד וזהו, לא נראה לי שזה אמור להפריע".
"טוב, אם כך אז לכי עכשיו. גם אני אשמח שיהיה לך כבר את הבגד בארון".
דבורי נפרדת מאמה והולכת לכיוון ביתה של נועה. אולי חודשיים כבר לא ביקרה בביתה. בפעם האחרונה נועה באה ללמוד אצלה. ואולי נועה לא תהיה בבית? בסדר, אמא שלה גם יכולה לגשת לארון ולשלוף שמלה. מישהו הרי בבית, אם יש 'ממתינה' כל הזמן.
דבורי עולה את שלוש הקומות ועומדת מול השלט: 'שיינמן'. תחושה נעימה בלבה. נחמד יהיה לראות את ההפתעה על הפנים של נועה. בפעם הקודמת נועה מאוד שמחה בבואה.
היא נוקשת. ונוקשת ונוקשת. ונוקשת. האם נדמה לה ששמעה צעדים מתקרבים ומתרחקים? האם היא מדמיינת שמישהו מתבונן בה זמן רב מדי מבעד לעינית?
בסוף, אחרי דקה ארוכה, הדלת נפתחת כדי מחציתה על ידי נועה. הפתעה על פניה, אבל היא לא מסוג ההפתעות הנעימות.
"שלום, איזו הפתעה!" אומרת נועה בקול של חציר יבש. "לא זכרתי שקבענו".
"באמת לא קבענו", מודה דבורי בקול מתנצל, "התקשרתי והתקשרתי ולא ענו, אז באתי. אני מקווה שזה בסדר מצדך".
"בסדר גמור".
אז למה למרות ה'בסדר גמור' היא מרגישה רצון לקחת את רגליה וללכת משם?
כי היא לא מכירה את נועה ההיא שבדלת. זו לא נועה החברה שלה. זו נועה אחרת. נועה שמפתיעה, ולא לטובה. ההתנהגות שלה בדלת לא ידידותית לסביבה. כל כך לא הנועה אתה היא רוצה להתיידד.
"מה רצית?" שואלת נועה בקול המדברי הזה.
פתאום לבקש את השמלה נראה לדבורי קרוט כמו לקבץ נדבות. אולי בגלל זה נועה כל כך מנוכרת? אולי הבינה שבאת לבקש את שמלתה? הרי גם כשביקשת לא האיר אור הנתינה את פניה.
אבל אין לה ברירה, היא כבר כאן, והחתונה מתקרבת: "נאווה, דודה שלי, אחות של אמא שלי, זוכרת שסיפרתי לך עליה? אז היא מתחתנת עוד שבוע וחצי", היא פותחת, נזכרת במבקש הצדקה האחרון שנקש על דלת ביתם: "אני מחתן בן בעוד חודש, אנא, עזרו לי יהודים טובים".
נועה לא עוזרת לה. היא ממשיכה לשתוק את שתיקתה. כביכול אינה מבינה מדוע חתונת נאווה מביאה את דבורי בפתח דלתה. כביכול.
"ואת זוכרת, נועה, השמלה שלך, ביקשתי ממך, ואמרת שבסדר…" אה, כמה משפילה היא בקשת הצדקה. העמידה בדלת רק מחזקת את ההשוואה בינה לבין פושטי היד. כמה צורב להיות מהמבקשים. למה נועה מעניקה לה את התחושה הזאת? לאן נעלמו הרגישות שלה ורוחב הלב?
"אה, נכון". נועה נזכרת סוף-סוף שהבטיחה לתרום את חלקה לנישואי נאווה.
דבורי כבר חושבת ללכת משם, בלי אף מילת פרידה, ולהפסיק את המעמד המזעזע הזה, יש גבול למה שהיא מסוגלת לספוג, אלא שאז נשפך קולה של אמא שיינמן לכיוון הדלת: "למה הדלת פתוחה? נכנס קור".
אכן, גברת שיינמן צודקת, קור גדול נכנס דרך הדלת הזאת, שפעם קלטה אותה בחמימות. כנראה שיש בנועה סמטאות אפילות שלא הכרת עדיין. לתת משלה, קשה לה עד מאוד.
פניה של נועה מתלהטות באחת, מה שלא קורה בדרך כלל כתוצאה מהקור, והיא אומרת בקול קטן: "בואי, תכנסי".
דבורי הולכת בראש מושפל אחרי הגב של נועה. הבית נעים כתמיד. אמא של נועה מחייכת אליה חיוך נחמד מהמטבח. עד שהן מגיעות אל היעד חושבת דבורי שצריך להרחיב את המבט. אולי זו לא השמלה, אלא משהו אחר. אולי, אולי בגלל הפתק ששלחה לנעמי? אולי נועה הסיקה שהיא לא חשובה לה מספיק והיא מעדיפה את נעמי? אבל נועה היא בת ברמה. לא מהסוג שלא מאפשר להראות אותות ידידות לבנות נוספות בכיתה. אז מה, מה כן? שואלת דבורי את הגב של נועה, שמדלג על החדר שלה, החדר הסגול והיפה, וממשיך הלאה. כנראה ששמלת החתונות מונחת בחדר אחר.
הן נכנסות לחדר של עדינה ושירי, ששטוחות ביחד עם חברה על השטיח, ומחליפות מכתביות בשאון גדול. הן אפילו אינן מבחינות בכניסתן.
נועה פותחת ארון בגדים, שולפת את השמלה העטופה בניילון, מעבירה את שמלת הצדקות לידיה של דבורי הנכלמת.
היא תתגבר על עצמה ועל הכלימה, ותגיד משהו. תסלק את השתיקה הלא ברורה שנפלה על נועה, הנראית בעצמה עטופה בניילון נצמד, כמו שמלתה.
"היא הייתה מקסימה עלייך. יש כבר תמונות, נועה? בואי נראה איך היית נראית אתה בחתונה".
"עוד אין תמונות". עונה נועה בקול נוקשה. "אני מקווה שהיא תתאים לך".
לשמע שמעה של המילה 'חתונה' עדינה ושירי והחברה מרימות ראש מ'הלו-קיטי' יקר אחד: "הי, את מביאה לחברה שלך את השמלה מהחתונה של תילי? למה?"
"כי יש לי חתונה של דודה שלי שבוע הבא", עונה דבורי לתאומות המתוקות, כי נועה לא עונה.
"איזה כיף לכם שיש לכם חתונה!" מתרגשת עדינה, "יש חופה ויש ריקודים והצלם יצלם אתכם, אבל הצלמים שוכחים לשלוח בסוף את התמונות. לנו עוד אין תמונות בכלל".
"איך זה יכול להיות?" מתפלאת החברה ונוטשת את המדבקות, "גולדי שלנו התחתנה רק לפני שלושה שבועות ויש כבר אלבומים".
"זה תלוי בצלם", משיבה שירי בידענות, "יש צלמים זוכרים ויש שוכחים. שלנו הוא כנראה מהשוכחים".
נועה עומדת בפתח הדלת. שתיקתה רועמת. כוונתה ברורה. אני מחכה לצאתך.
פגועה וחפוית ראש עד מאוד יוצאת דבורי את בית שיינמן. סדק ראשון ומהותי נוצר בידידות שלה עם נועה. מה שהיה, לא יהיה, חושבת דבורי, ושמלת הצדקות מכבידה על ידיה, ובעיקר על לבה.