קיומה מזכיר את עצמו יום-יום, שעה-שעה, מזכיר ולא נשכח. כי בלתי נשכחת היא.

מנהלת "הר ה'" נצמדת לחלון החדר המערבי, ודרך חריץ צר בווילון משיטה מבטה החוצה.
עמדת התצפית הזאת גורמת לה להרגיש מרגלת בפעם השנייה בשבוע אחד. בתחילת השבוע היא ריגלה אחר הנכדה, ועכשיו אורב מבטה לסבתה.
והיא לא סתם מרגלת פשוטה, אלא כזו המצוידת באביזרי-ריגול. לטיולים עם הבנות היא נוהגת לקחת משקפת. אינה דומה צפייה שטחית במהלך נסיעה מבעד לחלונות ה'גליישר אקספרס', לבין התבוננות ממוקדת בנוף הפלאי. אינו דומה הר מרוחק ומטושטש להר שגבנוניו ופסגותיו עטויי שלג מלכותי מתקרבים אל עדשות המשקפת. רק כך ניתן לראות את 'מה רבו מעשיך ה" בפירוט ובהגדלה.
ולכן, כשכף רגלה של הסבתא של זהבי תעלה על השביל המוביל למתחם, היא תצפה בה דרך עדשות המשקפת. ולמרות הרעד שיאחז את ידיה ואת ליבה, היא תתמקד בפניה שוודאי השנים שחלפו הותירו בהן את רישומן.
ורישומי-הצער שבהן, שהמשקפת תגדילם, ממנה הם.
אחר כך היא תמקד את העדשה בעיניה, העיניים שהאירו פעם, וכבו באותו יום נורא, לפני כשלושה עשורים, וליבה יבכה במסתרים.
ואז, אחרי שתעיין בה בלב בוכה ובעין לחה, היא תצא תכף ומיד לנסיעה שלה לחוּר. תמיד יש מה לסדר, ומילה שלה זו מילה. היא אמרה לאם הבית שלה שהיא בדרך לחוּר, ולכן היא תצא לדרך ולא תישאר בבית לבכות במסתרים.
מרוב התרגשות ודריכות שוכחת פראו הילסון שלזהבי ברג יש סבתא נוספת. מרגע לרגע ברור לה שיש לסבתא הספציפית מטרה ברורה, ולכן היא ולא אחרת עומדת להפציע. כי היא, היא בעצמה המטרה. הנכדה היא רק התירוץ.
חבל, חבל שמיהרה לברוח ולא שאלה מתי בדיוק תגיע הסבתא למקום. דרייזי ציינה אמנם שהיא מתכוונת להגיע מהשדה, אבל אולי כשחזרה אליה עם האישור להגיע שינתה האורחת את תוכניותיה?
אם לא השתנו תוכניותיה, מקלוטן לפה זה בערך שעה ושלושת רבעי שעה. שעה כבר חלפה. בינתיים עליה להסתתר כמי שמצויה בחור ואיננה פה בשביל לטפל בענייני הסמינר השוטפים.
ומה אם היא נשארה החלטית ועיקשת, ותשב במשרדך עד שתשובי מחור? מה תעשי אז?
אשאר ללון בחור, משיבה גולדי לעצמה. לא יכולה לפגוש בה. לא יכולה. הלב שלי לא יעמוד בזה. גם להסתכל עליה דרך חרכי וילון זה קצה גבול היכולת.
היא נשארה דייקנית. לאחר שלושת רבעי שעה בדיוק, פוסעת דמות בשביל הקרב אל מתחם "הר ה'". עכשיו מכוונת מנהלת "הר ה'" את העדשות המגדילות אל פני הדמות הפוסעת.
לא, לא. זו לא היא.
לא בקומה, לא בהליכה, לא בפנים, לא במבט, לא בכלום. ואלו לא השנים ששינו. שנים לא יכולות לעצב דמות מחדש. זו הסבתא האחרת של זהבי ברג.
אלא שבמקום לשמוח ולחוש הקלה, מוצאת גולדי בליבה אכזבה, ולאחריה עצב עמוק.
כי בפנים, מתחת לכל המחיצות ואבק-השנים שנערם עליהן, הלב שלה כן רצה לפגוש את רבקי. כן, הוא רצה. רצה לראות שהיא מנסה שוב, אחרי שלושים שנה ומעלה, להגיע אליו. ללחוש לו עוד מילות נוחם, פיוס וארוכה ואמונה. מנקודת מבט של אחרי כל כך הרבה שנים רואים את העולם רחב ועמוק ומשלים יותר. הצער הצולף כבר מזמן מסר עצמו לידי השלמה ואמונה, שומעת גולדי את המילים שאולי יצטרפו לכל אלו שנאמרו וצוטטו.
והלב שלה כן השתוקק שהיא תטרח לנסות שוב. אפילו ששלושה עשורים עשו את שלהם. אפילו שיכאב ויבכה ויחזיר ויזכיר. אפילו ואפילו.
אבל רבקי לא באה וכנראה שגם לא תבוא עוד לנקוש על דלתך. יותר מדי פעמים ניסתה והברחת בריחים לשעריך. נטרת חומותיך וביצרת מגדליך.
רבקי של היום היא כבר לא רבקי שהכרת, בדיוק כמו שאת לא אותה הנערה. שלושים שנים יכולות לעצב אדם מחדש. רבקי היום מנהלת ממלכה גדולה ומפוארת. עומדת בתור לגיל העמידה. עולמה עמוס לעייפה. היא מבוגרת בשביל לצאת למסע חוזר אל ליבך.
זו רק הסבתא השנייה של זהבי ברג. הסבתא שבאה בתום לב לראות בשלום נכדתה. ואת סתם יוצאת עכשיו לחוּר, פשוט סתם. ואת סתם חשבת שנזכרו בך אחרי שנות שכחה.
ונסת, ואין רבקי רודפת אחריך.
מעולם גם לא רדפה. ואת ברחת לך לעיר מקלט, ואין רודף אחריך. שנים הרבה רק אחרי ליבך רדפו, עד שהפסיקו לרדוף.
לא כי שכחו. קיומך הרי מזכיר את עצמו יום-יום, שעה-שעה, מזכיר ולא נשכח. כי בלתי נשכחת את.
***
"ברוכה הבאה". דרייזי לוחצת את ידה של הסבתא של זהבי הנכנסת למשרדה.
"זהבי בלימודים עכשיו", היא מוסיפה ומציעה לה לשבת. נראית אישה נעימת סבר. ממה פראו הילסון כל כך חוששת עד שמיהרה למלט נפשה לחוּר?
"את המנהלת?"
"אם הבית. דרייזי דויטש".
"נעים מאוד". משיבה הסבתא, ושומרת על חסיון שמה.
"הייתי שמחה להחליף כמה מילים עם המנהלת".
"היא איננה. יצאה לסידורים".
מבע פני הסבתא לובש אכזבה. פראו הילסון כנראה צדקה. הסבתא באה לחפש משהו אחר, חוץ מאת הנכדה שלה. פראו הילסון. היא, היא המטרה שלה. "מה שלום זהבי שלנו?"
דרייזי מתלבטת. זו הסבתא, לא האמא. היא לא יכולה להעביר לסבתא מידע. "ברוך ה', מתאקלמת היטב. היא רק שבוע פה". היא עונה בזהירות.
"מה המצב המדויק שלה, פראו דויטש?" עיני הסבתא מביעות דאגה, ודרייזי חשה שלא בנוח. ההורים הם מקבלי האינפורמציה בלבד. מסכנה הסבתא, הגיעה לחינם. המטרה הראשונה לבואה נסעה לחוּר, והנה, גם את המטרה השנייה היא מתקשה להשיג.
"שלומה טוב, ברוך ה'. אני מצטערת, אני מנועה מלמסור מידע לבני משפחה אחרים חוץ מלהורים".
"נכון מאוד", מסכימה הסבתא ומחייכת בנועם. "וגם בבקשה לא למסור להורים שהייתי פה".
דרייזי מאשרת בניד ראש. זה לא מוצא חן בעיניה. למה לבוא בסתר? למה שההורים לא ידעו? למה בכלל הגיעה? ולמה אם הגיעה מסתפקת רק בראיית פני הנכדה?
"הלימודים יסתיימו בעוד עשר דקות לערך. איך את רוצה לראות את הנכדה שלך?"
"יש פינה שאפשר לראות בלי להיראות?"
"דרך החלון הזה. מבעד לתריס העץ המוגף תוכלי להסתכל בה". כך צופה פראו הילסון בצאן מרעיתה. רועה ואינה נראית. "זאת בתקווה שהיא תעבור פה וקצת תתעכב". היא מצביעה על הלובי הנעים הפרוש מתחת לחלון. הלובי מאוכלס בספות, ספסלים וכסאות המזמינים את התלמידות להיעצר לתחנת ביניים בעוברן מאגף הלימודים אל אגף המגורים.
"בסדר, אני אמתין".
"מה שמך?" בזה הרגע עוברת פראו דויטש על אחד מכללי הנימוס הבסיסיים, ועל כן היא מסמיקה עד שורשי מטפחתה. אבל חשוב לה לעדכן את פראו הילסון מי אכן הייתה האורחת שבאה לראות פניה.
"גיטה גלר".
באותו רגע בו מגלה האורחת את שמה, נקישות על הדלת הפתוחה קמעא מתדפקות בנמרצות על הדלת.
"גוטן טאג, פראו דויטש", מברכת אותה אסתרי גרינברגר בשפת המקום שקנתה בעת שהותה כאן, "אני רציתי לדבר איתך באיזה עניין חשוב. מתי אפשר?"
"בעוד כעשרים דקות, אסתר".
מאוד בוער לה לשאול מה עושה התלמידה גרינברגר באגף המגורים עשר דקות לפני הישמע הצלצול, אבל היא, כמובן, תשמור על כבודה ולא תעשה זאת ליד האורחת. בעוד עשרים דקות כי יש עוד עשר דקות עד לסיום הלימודים, וככה יוצא שהיא מקציבה לסבתא גלר עשר דקות צפייה בלבד. וככה עוברת אם הבית השוויצרית על כלל נימוס שני במספר.
"עשרים דקות? הו, זה הרבה. או-קי, אי אמ אוייטינג", (אני מחכה) אומרת אסתרי וגורמת לאם הבית להתלבט האם יש מקום לשלוח את הנערה להיכנס חזרה לשיעור כשמדובר בדקות ספורות שיפריעו את השיעור ממסילתו, או לאשר לה לחכות.
"בסדר, המתיני לי בחוץ". היא מפטירה בחוסר שביעות רצון. יש משהו בנערה הזאת שגורם לה להתבלבל בהחלטותיה.
"אוף וידערזעהען", (להתראות) מחייכת אסתרי בכפולות, גם לעבר האורחת.
"יש גם בנות בגילאים כאלה?" שואלת גיטה בצאת אסתרי.
"היא הצעירה מכולן. הגילאים כאן הם מארבע עשרה עד לשמונה עשרה".
השאלה עומדת בחדר ללא קול ועל כן, למרות שאין תפקידה לספק תשובות לאורחות זרות, שמחה דרייזי בהישמע הצלצול.
הצלצול! גיטה גלר קמה על רגליה ומתקרבת בהתרגשות אל תריס העץ. הצלצול נשמע באוזניה דומה מאוד לדנדון הפעמונים בצווארי הפרות אותן ראתה בדרכה לכאן. היא ניצבת על משמרתה דרוכה, מצפה ומתוחה.
את זהבי ראתה לפני חמש שנים, לפני שירדו לבלגיה. חמש שנים הן פרק זמן משמעותי בגיל הזה. האם חלו שינויים נוספים בנכדתה, שאינם קשורים לגיל? איך מרגישה זהבי במקום הזה, שעושה עליה רושם טוב בהחלט?
היא לא תדע את התשובה. היא תסתפק במראה העין. נעמי עלולה להסיק שכשמשתפים בסוף את אמא, קורים דברים שהיא לא רוצה שיקרו. לכן, על מנת להשקיט את סערת ליבה, ולא להסעיר את נעמי שלה, היא תסתפק בראיית זהבי בלבד. תתגבר על הרצון לרוץ אליה ולאספה אל זרועותיה.
היא תתחשב בנעמי. הן צריך להקדים את הבת לנכדה.
בינתיים נועלת דרייזי את דלתה. רק חסר עכשיו שאסתרי תיכנס בשנית ותצפה בעניין באורחת השזורה בתריס העץ.
גיטה סוקרת בלב הולם את הבנות העושות דרכן מלימודיהן. חלקן עוברות בלובי וחלקן מתעכבות בו. רובן עושות עליה רושם חיובי. ברוך ה', אם לשפוט לפי החברה פה, מצבה של נכדתה לא גרוע כפי שחששה מיום ששמעה את הבשורה. לא שלחו את זהבי למוסד לארחי-פרחי. הבנות נראות בנות טובים.
היא מקווה לזהות את זהבי מהתמונות המועטות שנעמי שולחת.
"הנה היא", מקדימה אותה אם הבית ומכוונת אותה להסתכל בנערה שנכנסת באותו הרגע ללובי.