4= "כל הבוקר עסקו ילדי משפחת עציוני בחיפושים…"
יש מישהי שאינה מכירה את הבקרים הנפתחים כך?
כך נפתח ספר הילדים החדש והמקורי, "ספורים מחוץ לקופסה", וכבר העמוד הראשון בשער הספר, המביא טעם מרענן וייחודי לארון הספרים של ילדינו, דיבר אל ליבי. הוא מוקדש לילדים שלפעמים מבולגן קצת ביתם, שפה ושם הם מאחרים שלא באשמתם, ושרוצים כל מיני דברים כמו לזולתם…
הבעיות המציקות לכולנו, אם כן, מדוברות בספר, וקראו לי לעלעל בין דפיו. 112 עמודי הצבע המרהיבים, בעלי התוכן העליז ורב המסר, אמנם היו מיועדים לילדיי, אך מצאתי את עצמי קוראת בהם בערנות ובחיוך, עורכת הכרות עם דמויות העץ המתוקות ואוספת פתרונות מחוץ לקופסה, לביתי שלי. בשלב הבא ידעתי שאני רוצה לשמוע את הספור שמאחורי הקופסה.
זימנו, אפוא, לשלחן אחד את הסופרת פ. פקשר, המוכרת לנו מספריה למבוגרים ומספורה הנוכחי ב'בית שלנו', את הצלמת מירל'ה כהן ואת הגרפיקאית לאה שטרן, לפאנל מרתק, כדי לשמוע איך מבצעים עבודת צוות בקופסה אחת.

ככה הכל התחיל.
"הכל התחיל בטלפון אחד", משחזרת הסופרת פ. פקשר, "התקשרה אישה עם אקצנט חוצניק בולט, אחרי שקראה את ספורי "הארגז", שהתפרסם ב'בית שלנו' לפני שנים. אוצר מילותיה היה דל, אך תוכנן עשיר ומלא השראה. "זה טוב מאד את לכתוב ספור מה לעשות בית מבולגן, אבל לא מספיק. מה זה לעזור את לכתוב רק לאמהות את זה? ספור כזה צריך לכתוב לילדים שלנו גם! שידעו שאם יהיה בלגן, אמא תביא ארגז הביתה. את צריכה לכתוב זאת גם לילדים".
הקשבתי לה בענין, ומיד כבר ראיתי מול עיניי את הילדים מתמודדים מול הארגז. זה היה הרגע התהוות הספר.
5= את מוכרת לנו בעיקר ככותבת למבוגרים. מי קהל היעד המועדף שלך?
"אכן, אני כותבת היום בעיקר למבוגרים שבינינו, אך מרגישה שהתרפיה שלי בכתיבה היא מידי פעם לעזוב את עולם המבוגרים המורכב, ולברוח לעולם הילדים המתוק וחסר הדאגות כמעט…
בדרך כלל רמת הספרים כרמת ילדיי הפרטיים. הספורים נולדים סביב שלחן ארוחת הערב או בטקס ההשכבה, אלא שעד שהספר רואה אור, הם לפעמים כבר גדלים והוא כבר לא תמיד מתאים לרמתם…"
5= הספר המצולם 'מאויר' כולו בצעצועי עץ. למה לא בחרת באיורים?
"כשחשבתי על החלק הוויזואלי, ידעתי שהילדים בבית הזה, וגם הוריהם, הם מקוריים, שונים ומפתיעים. תודו שלא כל אמא מציבה ארגז בבית, גם אחרי קריאת הספור… איך אומרות לי אמהות רבות? מאז שהספר נכנס הביתה, האיום בלבד שנביא גם אנחנו ארגז, עושה לנו סדר בבית…חיפשתי, אפוא, דמויות מקוריות שיוכלו לבטא את אישיותן של הדמויות בספור, ויום אחד מצאתי אותן, משקיפות אלי מחלון ראווה של חנות קסומה המוכרת אך ורק צעצועי עץ לילדים. נשאבתי לעולם העץ החמים, הפשטני והכפרי, ושם מצאתי את משפחת עציוני על הוריה, ילדיה, רהיטיה וכל פריטיה. ידעתי שמהמרחב הזה הארגז יצא לפעולה…
תוך כדי כתיבת הספור והתבוננות בדמויות, הבנתי שלא יתכן לתחום אותם רק בתוך קופסה אחת. בבית העץ הגדול הזה, מסתתרים ספורים נוספים. מה קורה אם ילדי הבית הזה, בעקבות הבלגן, מאחרים לבתי תלמודם? מה רואים הילדים ממרפסת ביתם? שאלות אלו ונוספות גרמו לי לכתוב את התשובות בצורת ספורים נוספים.
השלב הבא היה למצוא מישהי שלא תהיה רק צלמת, אלא שגם תדע לביים את הספורים. אחרי הכל, מדובר בבולי עץ שצריך להפיח בהם חיים…
הזמנתי לתוך הקופסה את מירל'ה כהן, צלמת רבת כשרון, שמיד נכבשה בקסמה של משפחת עציוני, וניגשה במרץ למשימה המורכבת.

2= חי, צומח, דומם
מירלה, שהיא צלמת סטודיו, עובדת בעיקר עם ילדים. יום אחד היא מוצאת את עצמה מול חבורת ילדים, שאינה זעה ואינה נעה. אף ילד לא בורח לה באמצע התמונה, מחליט שהוא יותר לא רוצה להצטלם, ואי אפשר להוציא ממנו עוד אפילו חיוך אחד.
5= איך זה לצלם דומם לעומת חי? הנה לפניך ילדים שהם כחומר ביד היוצר, לכאורה עבודה קלה יותר…
"זה כל- כך שונה שאין בכלל נקודות השקה…" משיבה הצלמת, "כשמצלמים ילדים, הם נותנים את עצמם ואת המתיקות שלהם, ופה הייתי צריכה לייצר את המתיקות הזו יש מאין, כי הבובות הן בעצם בולי עץ חסרות תנועה והבעה". מוסיפה מירלה וכך מאירה את עינינו במכשול אחר.
"מצד שני אפשר להשקיע פה הרבה יותר בחלק הטכני- תאורה, זוויות, העמדה מוצלחת יותר, בעוד שבצילום ילדים אני צריכה להתאים את עצמי אליהם ולאלתר כל הזמן דרכים להשאיר אותם ערניים ומשתפי פעולה. בכל מקרה הייתה כאן עבודה מאתגרת ולא שגרתית, שהיה בה הרבה קושי, אך גם הרבה מאד סיפוק".
"המחשבה הראשונה שלי הייתה שהייתי שמחה לקבל את כל הסט הזה ולתת לילדיי לשחק בו", נזכרת הצלמת בחיוך, "המחשבה הזאת עברה כמובן גם בלב ילדיי המתוקים, ומאז היתי צריכה לייחד למשפחת עציוני, ביתה ורהיטיה מקום מסתור, על מנת שלא יהפכו לכלי משחק בידי ילדיי… במהלך העבודה, כאשר גיליתי שעוד רגע החבורה האמיתית שלי נכנסת הביתה, אספתי הכול במהירות הבזק, העלמתי ראיות ו… פתחתי את הדלת כאילו לא היו פה לפני רגעים אחדים ילדים אחרים"…

תמונות מחייכות
מבט בתמונות שצילמה מירלה, לא יכול שלא להעלות חיוך על שפתי ילדים ושפתי מבוגרים. הספר עליז ורב הומור לא רק מבחינת התוכן, אלא הרבה גם בזכות התמונות המלוות אותו, המביאות זווית משמחת ומלאת חיוכים.
5- איך הצלחת להעניק לתמונות זווית כה הומוריסטית?
"הסתכלתי על עצמי כעל ציירת קריקטורות", מתארת הצלמת את שלבי העבודה, "ילדים הם יצירתיים מטבעם ויש להם רעיונות ואלתורים שאין לנו כמבוגרים. צריך לחפש דברים בארגז? הבה נרכיב זה את זה על הכתפיים. בטקסט כתוב שמשפחת עציוני סחבה איתה כמעט את כל הבית בדרכה לנופש? אז הבנים שתמיד "חייבים" לעשות הכל בדרך אחרת ולא שגרתית- פשוט ממלאים ארגז בכל הצעצועים שקיימים בבית, קושרים את עצמם אליו עם חבל ו… גוררים אותו למחוז חפצם.
מנוחיאלה שאוהבת במיוחד לנוח- תעמוד על המיטה, ומשם תיתן פקודות לכולם….
ברגע שקבעתי לכל אחד את האופי שלו, הם הפכו מסתם בובות עץ, לילדים לכל דבר. אזי המלאכה נהיתה קלה ומרתקת בהרבה".
"בשלב הבא היה עלי לערוך שינויים בדמויות הקיימות", מוסיפה הצלמת לתאר את שלבי העבודה, "לאמא התאמתי כיסוי ראש- גרב בודדת של התינוקת שלי, לבנים גזרתי כיפות מבדי לבד והוספתי ציציות, למנוחיאלה היה במקור צמות מסודרות, הן לא הסתדרו לי עם דמותה ולכן הכנתי לה תסרוקת חליפית. וכך כל הדברים הקטנים עברו מחשבה רבה ותכנון. בשלב הבא התחלתי להעמיד את הבית- וזה בעצם כמעט להיות מעצבת פנים… איך יראה הסלון וחדר הילדים, באיזה צבע הרצפה וממה עשויים הקירות… איזה ריהוט לשים בחדר הילדים ואיך למקם את ארונות המטבח… וכך לאט- לאט נבנה לו בית. בשלב הבא הלכתי לפי הטקסט- צריך בלגן? אודה כי לצערי לא היה לי קשה לדמיין בלגן… אני לא הטיפוס הכי מסודר בעולם…(אומרים שזו בעיה של אמנים. ט.ו) אבל אם כבר בלגן, נקצין אותו. ערמות בגדים, צעצועים בכל חור, מגירות מתפוצצות, דלתות ארונות פתוחות, פרורים על השולחן (פוררתי בייגל'ה…) חתיכות פלסטלינה מזעריות ושברי משחקים מ'הכל בשקל' . ככה נוצרה התמונה הראשונה המוכרת לכל אם בישראל, אבל מעניקה לה גם תחושה נעימה. ברוך ה', אצלנו בבית זה לא עד כדי כך… "
"היה מרתק לקבל את התמונות מהצלמת", מספרת פ. פקשר, "הצלמת המוכרת לי כבעלת חוש הומור וראיה אופטימית לא הייתה זקוקה להנחיה רבה. היא הפתיעה אותי בכל תמונה מחדש בכך שהיא יצרה ספור נוסף לספור הקיים. אמהות מספרות לי שהילדים מתבוננים בתמונות ומגלים כל מיני נקודות חדשות. הצילום העשיר את הספור והעניק לו נופח נוסף. העבודה בצוותא הייתה חוויה, במיוחד שכל העוסקות במלאכה מכירות זו את זו… כולנו חיפאיות".
עולם של אותיות וצבע
בשלב הבא עברו התמונות והטקסטים אל הגרפיקאית. קו העיצוב בספר שונה ומעניין. בחלק מהתמונות נבחר פריט, ובהשראתו עוצב העמוד כולו. בנוסף לכך ייחודיות הספר הוא המשחק הטיפוגרפי שמלווה אותו.
"הטיפוגרפיה מנסה ליצוק במילים הכתובות תחושות", מסבירה הגרפיקאית לאה שטרן מסטודיו 'סטארט', "המטרה היא שכאשר הילד קורא את המילים, הוא יחווה אותן והן תעברנה לו את הספור ומסריו בצורה חווייתית".
לאה מדגימה: כשאמא משליכה את הבלגן לתוך הארגז, המילים מושלכות בטקסט בקשת, ממש כפי שמשליכים חפצים. כשהילדים מתלוננים שהם כמעט נפלו לתוך הארגז, המילים מעוצבות עקומות ונפולות.
היא מוסיפה כי כמו בכל מלאכה צריך למצוא פה את שביל האמצע, כי לפעמים משחק טיפוגרפי מוגזם גורם לכך "שמרוב עצים לא רואים את היער". זה מבלבל ומציק בקריאה, ולכן צריך לעמוד על המשמר ולתת אותו בגבול ובטעם.
"בספר ילדים בדרך כלל ישנו גריד- קו עיצובי משותף שעובר לאורך כל הספר, ואחרי שהסופרת מאשרת לי אותו, העבודה הגרפית קלה בהרבה", מציינת הגרפיקאית, ב'ספורים מחוץ לקופסא'- גם יצרתי גריד- אבל הגריד היה כל כך דינאמי ומשתנה לאורך הספר, שבעצם אין שני עמודים שהם 'העתק הדבק'.
כל עמוד בנפרד עבר חשיבה יסודית לקראת עיצובו, כל עמוד עבר הגהות מול הסופרת והצלמת ועבר שינויים משינויים שונים. אפשר לומר שכל עמוד היה פרויקט בפני עצמו", מסכמת הגרפיקאית, "הייתי צריכה להפעיל את כל חוש היצירתיות שלי, וממש למצוא רעיונות מחוץ לקופסה. לפעמים זה היה קשה ומורכב, אך בסופו של דבר מעניק סיפוק רב".

2= כשם שפרצופיהם…

"בשלב השני, אחרי בחינת אפשרויות שונות, בחרנו יחד את סגנון הבעות הפנים שייתנו לבובות מראה אנושי ומחבר, זאת משום שבמקור הבובות היו עם תווי פנים מינימאליים שלא יכלו לתת אינפורמציה לרגשותיהן.
עשיתי לעצמי סיעור מוחות קטן, אילו פנים מתאימות לכל דמות ביצירה. בשלב הבא היה עלי רק לשחק עם הבעת הפנים, לפי ההתרחשות או אופי הדמות".
לאה מוסיפה כי מאחר ומדובר היה בעבודה מורכבת, היא התייעצה עם גרפיקאיות רבות ומקצועיות. היא מודה למירי דויטש מסטודיו "דגש", (שעיצבה את הכריכה המקורית של הספר) על הפידבק כמו על הביקורת הבונה שקדמה את היצירה ושדרגה אותה.
= לברך על המוגמר
בשלב הבא, כשהספר הגיע אל קו הסיום, נבחרה לו אכסניה ראויה.
"כאן המקום להודות להוצאה לאור של 'המודיע' שלקחה את 'הקופסה' תחת חסותה ועזרה בכל הפרטים הטכניים עד שיכולנו לברך על המוגמר", מציינת הסופרת פ. פקשר, "שלב הלוחות וההדפסה בספר כזה דורש זמן ואורך רוח לרוב, והו"ל המודיע ליוותה בסבלנות ובאורך רוח את שלבי הסיום של הספר".
ב'יריד הבית והמשפחה' של 'המודיע', יכלו המבקרות להתרשם מילדי משפחת עציוני שיצאו מהקופסה באמצעות מצגת מעניינת. האנימציות הקטנות לכדו את תשומת לב המשתתפות, והספרים שנמכרו בו בקצב מהיר, הוכיחו כי אי אפשר להישאר אדישים מול ילדי משפחת עציוני והמסרים שמעביר הספר הזה.
"התגובות החשובות בעיניי הן תגובות הילדים בעיקר. הם קהל היעד שלי כאן. אני שמחה לשמוע מהאמהות שלהם שהמסרים שרציתי להעביר, בסיעתא דשמייא עברו. "תזהרי שלא תפסידי כמו מנוחיאלה המאחרת…" " נסדר את הבית מהר, אמא, כדי שלא תביאי לנו ארגז…" ועוד תגובות מסוג זה מרחיבות את ליבי. כל לפני ואחרי הקופסה, עיצובה, קישוטיה ומקוריותה, המסרים החינוכיים שהיא מנסה להעביר, הם לב היצירה ומטרתה".

ערב חנוכה תמה המהדורה הראשונה של הספר. אמהות וסבתות רבות רכשו את הספר לנכדים, וגם לעצמן… 'ספורים מחוץ לקופסה' הם דמי חנוכה מומלצים לילדים ולנכדים, וגם למבוגרים שיודעים לשמור על הילד שבתוכם…